הדמויות:

הארי פוטר: הקרצייה. נשוי להרמיוני אבל בוגד בה עם דראקו,
הוא התחתן איתה רק בגלל הכסף. כולם מקנאים בו אבל הוא לא מרוצה
כי הוא רוצה את דראקו.

הרמיוני גריינג'ר-פוטר: המתלבטת. התחתנה עם הארי בגלל שידוך.
בוגדת בהארי עם רון. מתלבטת בין רון, העני,  שאותו היא אוהבת
לבין הארי, שאם תבגוד בו תפסיד את כל רכושה לפי הסכם
נישואיהם.

רון וויזלי: החמוד (דההה). עני מאוד ומאוהב בהרמיוני
המיליונרית. מקנא בהארי כי הוא בעלה. ממש ממש ממש ממש אוהב את
הרמיוני.
דראקו מאלפוי: ה"כולם-אוהבות-אותי-אבל-אני-הומו". מנהל רומן עם
הארי.

ויקטור קרום: האהבל. לא יודע את מי הוא אוהף יותר: דראקו או
הרם-און-ניני. כל-כך עסוק בלהחליט עת שהוא לא שם לף ששניהם לא
שמים עליף.

מולי וויזלי: האמא התומכת. מגינה על רון והרמיוני ומנסה
לעזור להם להתחתן וגם עוזרת להם להרוויח באופן צודק את רכושה
של הרמיוני.

וולדמורט: המסתורי. כשנדע נגיד לכם.

קרוקשנקס: החתול שהמסתורי מלטף. שמן, רעבתן, אריסטוקרטי
ואגואיסט.

פרד וויזלי: התחמן התמים. עוזר לרון והרמיוני, מחכה שרון
ישיג את רכושה של הרמיוני בנישואיהם ואז ינסה לשדוד אותם.

ג'ורג' וויזלי: התאום הטוב. תומך בלב שלם ברון והרמיוני
ומנסה להניא את פרד מתוכניתו הזדונית.

ג'יני וויזלי: החולמת. עוזרת להסתיר את הרומן של רון
והרמיוני. היא רוצה שהרמיוני תיפרד מהארי כי היא מאוהבת בהארי.


מינרווה מקגונגל: משתפת-הפעולה. משתפת פעולה עם המסתורי. איש
לא יודע מה הם זוממים.

אלינור גריי: זוהי פרסומת סמויה במסר תת-הכרתי (אויש, זה לא
חוקי. מילא).

נרקיסה מאלפוי: האמא שמסרבת להתבגר. רוצה להרגיש צעירה ולכן
מנסה לפתות את החברים של בנה.

לגעת בפוטר

(נחשו לפי איזו מנגינה זה הולך)

בפיק הסוטה, או בסיפור המרגיע,
בפאנפיק סוער, או בזבל בוער;
בכל מקום שהוא מתחת לשטיח,
הקיטש נמצא תמיד במקום אחר.

ונדמה לי שמזמן לא עשיתי כושר,
הייתי לרגע אהוב הבנות;
באלף מלכודות נגעתי ונפגעתי,
באלף שקלים שילמתי מזונות.

לא רוצה לגעת שוב בפוטר,
הוא מסריח מאוד, מזיעה, מזיעה;
אבל המסתורי קוטל  ת'פוטר,
ופוטר מזיל לו דמעה.

לגעת בפוטר,
לגנוב את הכסף, לגנוב את הכל;
לגעת בפוטר,
אבל בגלל ג'ורג', פרד לא יכול.

לגעת בפוטר, להיות כמו ויקטור - גדול...!

פרק 666: מארש החתונה.

"אם יש מישהו שמתנגד, דבר עכשיו או נצור פיך לעד", אמר הכומר
בקולו הקשישי. הוא חיכה רגע, וכשלא נשמעה כל התנגדות הוא המשיך
-

"אם כך, אני מכריז עליכם, הארי פוטר והרמיוני גריינג'ר-פוטר,
כבעל ואישה", הוא סיים.

כל יושבי האולם מחאו כפיים ומולי וויזלי מחתה דמעה בממחטה
מטולאת וישנה.

"ועכשיו", הכריז הכומר, "לברכות".

רון וויזלי קם ממקומו.

"אני רק מאחל לכם... שתהיו מאושרים", הוא אמר בקול עגמומי
והתיישב חזרה. אף אחד לא קם לברך יותר.

התחילה מוזיקה וכולם קמו כדי לרקוד. מולי רקדה עם ארתור, דראקו
מאלפוי רקד באיטיות עם אימא שלו ושלח מדי פעם מבטי קנאה אל עבר
הרמיוני שרקדה עם הארי, רון רקד עם אחת מבנות הדוד של הרמיוני:
ילדה בת ארבע עשרה עם הרבה פצעי-בגרות, ג'יני רקדה עם פרד
וג'ורג' רקד עם פרסי, כי אף אחד לא רצה לרקוד עם שניהם.

הארי רקד, לצערו, עם אשתו הטרייה.

קטע מעניין, חותכים, כמובן

רון והרמיוני ישבו בחדר ההסבה של האולם שבו נחגגה מסיבת
החתונה. הארי הלך לאנשהו והיו הרבה מאוד חבילות לסדר ומתנות
להחליף.

"רון... הייתי חייבת להגיד לך", אמרה הרמיוני בקול מלא צער,
"שאני... אני חיכיתי יותר מדי, אבל הבנתי את זה. אני אוהבת
אותך".

"אבל... אבל את נשואה. להארי. הוא החבר הכי טוב שלי... אני לא
יכול לעשות לו את זה... אבל... הרמיוני... אני אוהב אותך", הוא
אמר בהשתפכות.

הרמיוני הביטה בו בעיניים לחות.

"כל השנים האלה הייתי עם הארי. אבל רון... אני אהבתי באמת, רק
אותך". היא הביטה על הדלת במהירות ואז שלפה את שרביטה וביצעה
עליה לחש נעילה.

"עכשיו... אחרי כל השנים... אני אוכיח לך שאני אוהבת אותך" היא
אמרה בקול מפתה.

קטע מעניין, כמובן שעוברים סצנה. חתיכות

"הארי", אמר דראקו ורץ אל הארי, "סוף כל סוף", הוא אמר וחיבק
אותו באהבה.

הארי שלח בו מבט עמוק ואחז בו בשתי כתפיו בחושניות. "חשבתי שזה
לא יקרה לעולם..." הוא התנשף.

"איפה כולם?" דראקו שאל, מסתכל סביבו בדאגה רגעית.

"הם לא ימצאו אותנו... ועכשיו, תוריד את המכנסיים!" הוא ציווה,
מוביל את דראקו לכיוון מיטת קפיצים רחבה עם מצעים פרחוניים.

תקראו הגברת האפורה, והחיתוך, מפה

נרקיסה שוטטה במסדרונות המתפצלים שיצאו מאולם החגיגה. כל
המסיבה היא הרגישה כל-כך זקנה... כל החברים של הארי והרמיוני,
הם כולם צעירים ויפים, והיא, זקנה...

כמובן שעדיין יפה במידה מסוימת מאשר מרבית בנות הארבעים-פלוס
אבל היא שנאה להיות ולהרגיש כל-כך מבוגרת. זה הוריד את הביטחון
העצמי שלה.

והנה התקרבה ההזדמנות להעלות אותו שוב. הוא היה ג'ינג'י, הוא
היה יפה, הוא היה ללא ספק צעיר, הוא לא היה מחויב רגשית... או
שאולי כן... למי אכפת?

"אתה רון, נכון?" היא שאלה אותו בקול סקסי. רון הנהן בחשש.
נרקיסה ציינה לעצמה את העובדה שהוא הסמיק מאוד ושגלימתו היתה
הפוכה.

"אולי בא לך לבוא לראות את אוסף השזיפים המיובשים שלי? הם
נראים רעננים במיוחד כשמסתכלים עליהם דרך הג'קוזי", היא הוסיפה
בקול עמוק, אינפפה לכיוונו במבט מעורפל ומלא משמעות והשתדלה
לחשוף כמה שיותר כתף מקשישה מבעד לחולצת הקטיפה שלה, שהיתה
בצבע סגול-חציל עמוק.

רון נראה מזועזע מעט.

"תסלחי לי גברת מאלפוי, אני ממהר", הוא מלמל, נתן מבט מהיר
בדלת החדר שממנו יצא לפני כמה דקות והמשיך לרוץ במורד
המסדרון.

אתם לא רוצים לדעת מה קרה אחרי זה, אז נחתוך

"אוהף אותי, לא אוהף אותי, אוהף אותי, לא אוהף אתי, אוהף אותי,
לא אוהף אותי..." קרום מלמל, תולש עלי כותרת ומפזר אותם בגן
הפרחים הססגוניים שבו הוא ישף ברגעים אלה ממש.

"אוהף אותי!" הוא קרא פתאום בשמחה וקפץ אל רגליף. "דראקו..."
הוא מלמל באושר, דמעות שקופות ומלאכותיות מציפות את עיניו.

פתאום הוא הבחין בקצה ראש כסוף-בלונדיני מופיע ונעלם באחד
החלונות הקרופים אליו. ויקטור קיפץ קדימה בזינוק מאושר, מוכן
לגלות זוג עיניים אפורות וקרות מביטות עליו באהפה שאינה קיימת
במציאות, לפחות לא בשלו, אך מה שהוא גילה היה זוג עיניים
ירוקות מוקפות במשקפיים עגולים, מביטות עליף באימה.

"ידעתי שניתפס!" העיניים הירוקות זעקו. הפה שמתחת לעיניים
האפורות החל לקלל במרץ, במספר שפות ובאוצר מילים מורחף ומקיף
במיוחת.

"דראקו, אתה... אתה בוגד בי..." קרום קרא בקול שבור שנסדק יותר
ויותר עם כל הברה. העיניים האפורות הביטו עליו בבוז המיוחד
לבעליהן החושני.

"ואתה!" פנה קרום להארי. "אתה - אתה נשוי! ל.. להרמ-או-ניני,
היא... היא אוהפת אותך! ואתה בוגד בה ככה?!" הוא זעק בשיברון
לב.

הארי הביט בו באטימות.

"אתה יודע מה אנחנו צריכים לעשות..." דראקו אמר להארי מזווית
פיף. "אסור שיגלו עלינו. זה יהרוס הכל".

"כן... בספירה עד שלוש..." הוא מלמל, מסתכל על קרום במבט קר.
"אחת, שתיים, שלוש!"

הארי ודראקו קפצו שניהם על קרום, מצמיתים אותו למיטה וחוסמים
את פיף עם התחתונים בטעם תות שהארי קנה בשוק של הוגסמית. הארי
הושיט לדראקו את החגורה המעוצפת שלו והוא קשר אותו איתה, חבט
בו קלות, וקרום - אפילו לפני שכף ידו העדינה והמרוככת בקרם
ידיים משמן אגוזים פגעה בו, ראה כפר כוכבים, ושחור. הרבה
שחור.

דראקו הרבה יותר חתיך מרון, חותכים

"תגיד, ראית את ויקטור קרום?" הרמיוני שאלה את בעלה הטרי,
הארי, וסידרה לו את העניבה, שהתקמטה מפאת עיסוקים למיניהם,
{באמת מעניין אילו...:)} היא הרימה אליו את עיניה הענקיות
שהיו הרבה-יותר-מדי מאופרות ורפרפה כמו שהיא למדה מהמוכרת
בערוץ הקניות. לא עבד.

"לא ראיתי אותו", הארי ענה במהירות, "למה את שואלת את זה דווקא
אותי?" הוא שאל בחשד.

"כי אני מריחה את הבושם שלו ממך..." היא אמרה, מרחרחת.

חייו של הארי עברו במהירות מול עיניו אך לבסוף הוא התעשת וחשב
במהירות- "היא תחשוב שאני בוגד בה איתו! יאאאק!"

"הרמיוני, מותק - זה לא מה שאת חושבת..." הוא התחיל, אבל היא
השתיקה אותו עם אצבע ארוכה וצבועה בצבע ורדרד מזעזע.

"אל תדאג, חמוד, אני מבינה שאתה מרגיש חוסר ביטחון עצמי, אבל
אם תשתמש בבושם שלו זה לא יגרום לך להיות הוא, חומד. אני אוהבת
אותך בכל מקרה... אל תדאג", היא אמרה בחיוך מנחם וחיבקה אותו
חיבוק של יד אחת, ופרעה את שערו הפרוע בלאו-הכי ביד אחת.

הארי הביט מעל ראשה של הרמיוני, שנשענה עליו באופן לא נוח
במיוחד, על החלל שמולו, כשפתאום ראה שיער בלונדיני-כסוף שמחובר
לגוף, שהיה מנופף אליו בקוצר רוח.

הארי מיהר להשתעל, למלמל לעבר הרמיוני - "הנוחיות קוראת לי" -
ולרוץ אל עבר דראקו, שתפס אותו בידו וגרר אותו לחדר צדדי.

"קרום נעלם..." הוא אמר.

פרק 90210: המסיבה.

דראקו אירגן מסיבה בגינה של משפחת מאלפוי. זה היה אמור להיות
תירוץ כדי שהארי יוכל לבוא אליו, אבל הוא הזמין גם את ויקטור,
את הרמיוני, רון וג'יני.

הרמיוני ורון שתו מרטיני מעורבת ביין דבש והתחבאו מאחורי
השיח.

"אני לא יכולה יותר" אמרה הרמיוני וגיהקה. "אנחנו חייבים לספר
למישהו".

"לספר מה?" אמר רון, לקח עוד לגימה של יין והשעין את ראשו על
כתפה.

"עלינו" היא אמרה בהדגשה וציחקקה. אם מישהו היה מתקרב אל השיח
הוא היה שומע עכשיו ציחקוקים וקולות של נשיקות, אבל, למזלם, אף
אחד לא התקרב.

סלאשים זה רעעע, אז נחתוך ל...אהמ... משהו אחר

נרקיסה מאלפוי הסתובבה במסיבה של בנה, כוס שמפנייה בידה ולבשה
חולצת משי לבנה ש"במקרה" נרטבה כשהיא השפריצה על עצמה בצינור
מים. היא גם "לא שמה לב" שהחולצה רטובה ושהיא שכחה ללבוש חזיה.
אופס.

היא איתרה מטרה אטרקטיבית מולה. שיערו השחור נידף ברוח הקלילה,
משקפיו היו עגולות. עיניו ירוקות כקרפד משומר. צלקתו בהקה
בפניו. הוא היה מפורסם, וגם עשיר, וגם נשוי... לא נורא.

"תגיד, זה כאב כשנפלת מגן-עדן?" אמרה נרקיסה בקול מגרה ונצמדה
אליו באופן שבו הוא יוכל להריח את "פריחת ההדרים של שאנל" שלה
ולראות בפירוט יתר את החזיה שלה, או את חוסר החזיה שלה.

"תסלחי לי גברת מאלפוי, אבל אני צריך ללכת לבדוק אם אני שם",
הוא אמר במהירות, רץ אל הבריכה וקפץ אל תוך המים.

סלק זה בריא. חותכים

ויקטור הסתופף בהילוך חסר מטרה במסיבה המשעממת הזו. דראקו היה
עסוק בחיפוש תחתוני המשי שלו להיום בערף, הרם-און-ניני היתה
עסוקה בלהיעלם לו, ואף אחת לא היה שם כתי לפדר אותו.
"ראית את הרם-און-ניני?" הוא שאל את אחות של רון, ג'יני.
"לא," היא ענתה, "אבל אם אתה רוצה אני אלך לחפש אותה".

אבדה קדברה, זה חותך יופי. תנסו

ג'יני הלכה בחצר של משפחת מאלפוי. היא חשבה על הארי, שקודם
ראתה אותו בתוך הבריכה, עם הבגדים אבל... רטוב... ווארף...
"הרמיוני? ויקטור מחפש אותך... איפה את?".
לפתע (נבהלתם, נכון?) היא שמעה את קולה של הרמיוני מבין
השיחים. היא... היא ציחקקה.

"די, נו, די. זה מדגדג". ואז נשמע קול של עוד מישהו, קול
שג'יני זיהתה טוב מאוד.
היא התגנבה אל השיח, בשקט...

"אהה!" היא קראה והזיזה את עלי השיח. נשמעה קריאה מבוהלת.

"הרמיוני? רון?" הרמיוני ורון, כך נראה, היו...אה... עסוקים.
הרמיוני ציחקקה וצחוקה קפא כשראתה את ג'יני

Vampires in the sun, bite me I'm cutting

"עשי זאת" אמר וולדמורט. הוא עמד בחדר גדול ומרובע. בידיו היה
חתול ג'ינג'י ושמן: קרוקשנקס.

מינרווה הנהנה ויצאה בבהילות מהחדר. וולדמורט חייך לעצמו.

"אתם תראו... אתם תראו. לא האמנתם שאני. אני, לורד וולדמורט
יכול לעשות את זה. אבל אני אעשה, אני וכדורי פרווה.

לוקחים כרוב וחותכים לרצועות קטנות

ויקטור לא ממש אהף את המסיבה הזו. בהתחלה, הארי והחפר שלו,
דראקו, ניסו לקשור אותו למיטה בעסרת תחתונים בטעם תות, אולי
דראקו לא אוהף אותו יותר? לא, שטויות, לא יכול להיות... אבל
עכשיו, עכשיו הוא חיפש את הרם-און-ניני. ג'יני אמרה שהיא הלכה
לחפש אותה, אפל סה היה לפני חצי שעה. עכשיף, הוא החליט, הוא
ימצא את דראקו. הוא עלה לחדר באחת מחדרי האחוסה. אחוסת מאלפוי
היתה ענקית, דפר שהקשה עליו למצוא את דראקו אפל... הוא יצליח.

"דראקוווווווווווווווווווווווווו....!" הוא קרא. הוא עצר לרגע
או שניים והקשיב, אבל שום תגובה לא נשמעה. "אולי הדראקו שלי
מנסה להסתתר?" הוא חשב בחיוך, החליק את גבתו האחת ומיהר להתגנב
במסדרונות.

מה, זה דם?!?!?!?!?!?! מהסכין? זה חתוך? יאק!

וולדמורט, שכבר יצא מהחדר העגול והמשולש, מחזיק מתחת לזרועו
השמאלית גוש נוצות, שיכולות להיקרא גם פרווה, התעטש.  

אויש, תראו, פלר היא כזאת כוסית, איזו חתיכה

"דראקולה, השמע קול!!" ויקטור קרא בחיוך.

תשובה לא נשמעה, מה שהקטין קצת את החיוך על פניו של קרום, אבל
הוא עדיין נראה כמו מפגר - אין לכם מה לדאוג בקשר לזה. "אוי,
זאת את!" הוא קרא בבהלה כשהוא נתקל בדמות בעלת חולצה לבנה
ורטובה, וממה שנראה... המממ... חסרת חזייה.

"אני", היא אישרה בקרירות.

"אמממ... למה העיניים שלך גדולות כל כך?" הוא שאל בחשש.

"זה כדי שאני אוכל לראות אותך יותר טוב, לעת זקנה הראייה
מתחילה להטשטש", היא ענתה בטון חלול.

"ו.. אמממ... למה החולצה שלך שקופה כל כך...?" הוא שאל בחרדה
הולכת וגוברת.

"זה", היא ענתה, לוקחת צעד חושני קדימה, לכיוונו, "בשביל שאתה
תוכל לראות יותר טוב..." היא אמרה, מצמידה את קרום המופתע אך
מאושר אליה.

קטע מעניין באופן מחליא, אני הולכת להקיא ואת הורידים שלי
לחתוך

"הרמיוני? רון?" חזרה ג'יני בקטע מלודרמטי. שניהם הרימו את
מבטם אליה. "לא הייתי מאמינה שאתם... אבל, אחרי הכל", חיוך
תחמני התפשט על פניה של ג'יני. הם לא יכלו לשמוע את המחשבות
שעברו בראשה, אבל אתם יכולים...

אם רון והרמיוני ביחד.... זה אומר שהרמיוני לא אוהבת את הארי,
מה שאומר שיש סיכוי שאני לא אצטרך לבגוד בחברתי הטובה ביותר
כדי לצאת עם הארי מתמוגגת אני חייבת לגרום להם להתגרש... אני
אעזור לרון והרמיוני.

היא רק חייכה בתמימות. רון נבהל.

"אבל ג'יני", הוא אמר ברצינות תהומית, "אסור לך לספר... לאף
אחד. אסור שיידעו!" הוא קם ממקומו וניער את עלי השיח שנתפסו
בבגדיו. הרמיוני עשתה פחות-או-יותר את אותו הדבר והנהנה
בהסכמה.

"ב-בטח... אל תדאגו. סודכם שמור עימי", היא חייכה והלכה לקחת
עוד כוס של המשקה הצהוב שבא בכוסות גבוהות עם מטריה.

ג'ק המרטש, הוא היה חותך אנשים... בלעעע

"עכשיו" אמרה נרקיסה, מדליקה את הסיגריה שאחרי, "לא צריך
להשאיר ראיות. אתה החולייה החלשה. שלום." ותוך כדי דיבור היא
הוציאה אקדח ממתחת לכרית, קרצה וירתה בקרום.

"חבל" היא מלמלה לעצמה תוך הרמת הגופה וזריקתה מהחלון אל הגינה
של השכנים "היה לו מבטא נורא סקסי".

פרק 0.314159265358, פאי: הבוקר שאחרי, יה רייט.

"ויקטור קרום מת!" הודיעה הכותרת הראשית של העיתון. הארי קרא
אותו וירק בטעות קצת קפה (מפולים שילדים בני שמונה בברזיל
טוחנים בשביל משכורת מינימום).

"הרמיוני!" הוא קרא לאשתו שהיתה עסוקה בכתיבת מכתב אהבה לאמ...
מישהו (בואו נחשוב למי) והיתה בחדר השני. "שמעת שקרום
נרצח?".

נשמעה צווחה מהחדר השני. וזו לא היתה צווחת אימה. למען האמת,
הארי היה בטוח וזה נשמע מאוד כמו
"ייאאאאאאאאאאאשששששששששששש!!!!!!!"
היא באה בריצה למטבח כדי לראות את הכותרת.

נמצא בחצרם של משפחת אמברסון
כדור אקדח בראש
בלה בלה בלה

"אבל... מי יקבל את כל הכסף שלו?" שאל הארי בצער, מהרהר בכספת
המלאה שיש לו בגרינגוטס וכמה זה היה נחמד אם היתה לו עוד אחת
כזו. מלאה כמובן.

"צריך לקרוא לחוקרים... והחוקרת הכי טובה היא (סבתא? מזמזמת
את "סילבסטר וטוויטי) מינרווה מקגונגל!" קרא הארי.
"הירושה... תהיה... שלנו... והמשרת... יצא... להצטרף...
לאדונו...".

הרמיוני הרימה גבה. הארי רץ לטלפון לצלצל למקגונגל.

נו? איך עד עכשיו? מעניין? לא? אז תחתכו

"כן, כן, לא, כן, עשרים מיליון אוניות ליום, לא, לא, כן, לא,
כן, כן, מחר בשמונה", היא ניתקה.

"הוא רוצה לשכור אותי", היא מלמלה אל וולדמורט שישב לידה, מלטף
את קרוקשנקס מאחורי האוזניים.

"יופי" חייך הוולדמורט בשביעות רצון. "זה רק יכול לעזור... רק
יכול לעזור... רק יכול לעזור (זה הד אם לא הבנתם)".

אמרנו שחותכים כל פעם בקטע מעניין... עכשיו זה מחמת הספק

"שמעת על קרום?" שאל רון את הרמיוני. הם ישבו בחדר של רון על
המיטה וקראו שירים ליריים.

די נמאס להם מהקריאה אז הם עברו לנושאים אחרים.

"כן... הארי סיפר לי", היא נשענה על כתפו כדי להביט בספר הפתוח
שהיה מונח על ברכיו. "הוא שכר מישהו כדי לטפל בירושה... אני לא
יודעת למה הוא כל כך רוצה כסף וגם יש לי הרגשה שהוא בוגד בי...
לא שאכפת לי", היא עצרה כדי לנשק אותו "אבל אם הוא לא אוהב
אותי למה הוא כל כך לחץ עלי להתחתן איתו?".

אווירת מסתורין... המתח, המתח... אבל אז... חותכים!

"לא פרד. למה לך?" פרד וג'ורג' עמדו מעבר לדלת חדרו הסגורה של
רון. פרד בדיוק סיפר לג'ורג' על תוכניתו הזדונית.

"אנחנו נגרום להם להתחתן ואז ניקח להרמיוני את כל רכושה... היא
מיליונרית, אתה יודע... ואז יהיה לנו מספיק כסף לחנות בדיחות
סוף כל סוף", הוא צחק בשקט, אך בזדוניות.

"אבל פרד, אז לא נרוויח את הכסף בצדק וביושר ואז זה לא יהיה
כסף נקי, ותחשוב על הרמיוני", אמר ג'ורג' בקול אומלל.

"אני חושב..." אמר פרד, עיניו מנצנצות בזדוניות, וג'ורג', שלא
ירד לעומק דעתו, הביט בו בבלבול ונאנח.

יש איזשהו קסם חיתוך?

"דראאאאאאאאאקקקווו!!" נרקיסה קראה.

תוך שתי שניות וחצי נכנס לחדר דראקו, מחייך במבוכה ומסדר את
החולצה בתוך המכנסיים. שתי שניות ושלוש מאיות השניה אחרי זה
נכנס לחדר גם הארי, מסדר גמכן את המכנסיים בתוך החולצה ומחייך
חיוך שנראה מביש למדי.

ברגע שהוא נכנס לחדר עיניה של נרקיסה הוארו, והיא התיישרה
מייד, מזדקפת במקומה מהתנוחה הרפויה שבה היא ישבה קודם, מבליטה
את ציציה הצמוקים {היא עדיין לא שמה חזייה} לכיוונו.

הארי השתעל.

"כן, אמא?" דראקו שאל, ברור לעין היה שהוא מרגיש לא בנוח ורוצה
לצאת. נרקיסה לא הבינה למה.

"לא חשוב כבר, דראקו'לה, אני רואה שיש לך חברה, אתם מוזמנים
להצטרף אליי לכוס תה.. אם אתם רוצים, כמובן..." היא מיהרה
להוסיף, רואה את המבט האומלל ששני הבחורים הצעירים שמולה שלחו
אחד בשני.

בלי לחכות לתשובה, היא כבר ערכה את שולחן התה לשלושה, מוציאה
עוגיות תוצרת המאפייה הפקיסטנית שברחוב ממול ועורכת אותן על
צלחת חרסינה.

"אתם יכולים לשבת כאן", היא אמרה, מתיישבת באמצע, ומחווה לכל
אחד מהם לתפוס כיסא מצד אחר שלה. "זה בסדר.." היא אמרה, משתדלת
לחייך חיוך שיהיה מפתה, ומגרה, אך למען האמת הוא רק גרם להארי
להקיא מאוחר יותר, לשרותים, את חצי העוגיה שהוא אכל.

"אז יאללה, חמודים שלי, תדברו על משהו. אני יודעת", היא אמרה,
עיניה ניצתות בהתלהבות. "בואו נרכל קצת. יש לי רעיון-" היא
אמרה, שולחת מבט נלהב בכל אחד מהם. זה כל כך הזכיר לה את
המסיבות פיג'מות שהיא הייתה משתתפת בהן בצעירותה, {שיעול
עמוק} כל החברותא של הבנות...

"אני אספר ראשונה, ואתם אחריי", היא אמרה, מנסה להיזכר באחד
מהדברים שעליהם הן היו מדברות. "מה התכונות שהכי מושכות אתכם
בגבר שלכם..." היא שאלה בחיוך, מוזגת לעצמה עוד ספל תה.

הארי ודראקו הסמיקו עד מכף רגל ועד ראש.

 אכלתי את כל הפיצה ונשארה רק חתיכה

הארי נכנס חרש חרש הבייתה, פוסע על קצות האצבעות, מקווה לא
להעיר את אשתו הטרייה, והריחנית גמכן.

בקצה השני של הבית, הדלת האחורית נפתחה בשקט בשקט, ודמות קטנה
{וריחנית?!} פסעה חרישית על השטיח.

שתי הדמויות כיוונו פעמיהן למקום מסוים. חדר השינה.

המסדרון הלך והתארך, והרמיוני, שחזרה כעת הבייתה ורצתה להיכנס
למיטה ולקוות שבבוקר הארי לא יזכור שהוא הלך לישון עם עצמו,
נאנחה. כבר על השבוע הראשון של הנישואים יש בגידות. "נו, טוב,
זה קורה במשפחות הטובות והעשירות ביותר", היא הזכירה לעצמה,
"אבל גם בעניות", היא מיהרה לענות לעצמה בתקיפות, מתמוגגת
למראהו של רון בדמיונה. (לא רק היא נאנחת) {תוקעת באור מבט
זועם!  בלי פרסומות והסתות לקוראים התמימים שלנו!  לוצי!}.

היא פנתה לפתוח את דלת הכניסה, מהלכת בעדינות על גרביה, מכיוון
שאת הנעליים היא הורידה בכניסה. היא נכנסה לחדר, סוגרת את הדלת
מאחוריה, אך למרות שהיא פסעה בזהירות בחסות השטיח המשתיק
צעדים, היא נתפסה.

"הרמיוני", אמר קולו חמור הסבר של הארי. "מה את עושה? איפה
היית?" הוא חקר.

"אני.. אמממ.. אממ.." היא גמגמה, לא יודעת איך לתרץ את איחורה
המוגזם במיוחד, ומצד שני - יודעת שאת האמת היא לא יכולה
להגיד.

"אני רק רוצה להזכיר לך, הרמיוני", אמר הארי, באותו טון נוקב
וזעוף, "שאם את בוגדת בי, אני יכול להוציא גט ולהתגרש ממך,
ובהתאם להסכם הנישואים {"שהחתמתי אותך עליו כשהיית שיכורה
לחלוטין", הארי הוסיף בליבו} את תאבדי את כל רכושך, כפי שאת
בטח יודעת", הוא סיים בשביעות רצון.

הרמיוני, חסרת מילים, נאנחה, החליפה בגדים, ונכנסה למיטה,
ממלמלת - "לילה טוב, מותק".

הארי חיכה כמה דקות, וכשהוא היה בטוח שהיא נרדמה, הוא יצא
במהירות מהמיטה, שהוא שכב בה, לבוש לחלוטין, והחליף לפיג'מה
שלו.

נעליו, שהורדו רק חמש דקות לפני כן, הצטרפו לנעליה של הרמיוני
ליד הדלת.