זה היה באביב בערך.
לא דאגתי עד אז, חשבתי שאני נשארת שם עוד שנה.
אבל לאט לאט גיליתי שאני לא ממש בטוחה שזה יהיה טוב, שאני
מותשת לגמרי מבחינה נפשית, שאם אני אשאר שם עוד שנה אני אחטוף
התמוטטות עצבים, שאם יש לפניי עוד שנה שלמה כזו, הדרך לשלוותא
לא תהיה ארוכה.
טוב,
אז מה עושים?
כדי לדאוג לשיקומי שלי, החלטתי על שנה שלמה בבית. אז הרמתי
טלפון לרכזת של ירושלים, שאלתי אותה מה נשאר לה באיזור
ירושלים.
תראי, לא נשארו הרבה מקומות פנויים, היא אמרה לי.
ומה בכל זאת? שאלתי.
תראי... יש לי עבודה בתור עוזרת גננת בגן טיפולי במתנ"ס.
בשום פנים ואופן לא, תודה. לא עוד שנה ברדיפה אחרי ילדים זבי
חוטם. אין סיכוי. עוד משהו?
טוב... יש לי פה משהו, אבל...
אבל...? אבל מה? שאלתי בקוצר רוח.
טוב, למען האמת זה דווקא מתאים לך, אמרה.
נו, מה? לא היה לי את כל היום, והעסק הזה סיקרן למדי.
בסדר. מה דעתך להיות המזכירה של אלוהים?
אויש, נפלה לי השפופרת.
ה... מה אמרת?!
שמעת נכון, שמעת נכון. המזכירה של אלוהים.
אה... מה דרישות התפקיד? שאלתי בקול ענייני, עד כמה שהצלחתי.
הוא פשוט עמוס קצת, אז הוא פנה אלינו לשאול אם יש אפשרות לסדר
לו איזו מישהי לשנה הבאה. אין לו יותר מדי דרישות. הוא רק צריך
עזרה עם ניירת.
ניירת? מסתבר שאני לא היחידה שיש לה בעיות עם בירוקרטיה.
כן, ניירת. תארי לעצמך כמה מכתבים הוא מקבל ביום אחד, כמה
פתקים לטיפולו יש בכותל, וקשה לו לעמוד בקצב. גם הוא סובל
מריבוי האוכלוסיה בעולם. מרגיש שהוא מפספס מקרי חירום פה ושם,
אנשים כבר לא סומכים עליו... נאנחה.
בשלב הזה ישבתי על הרצפה, השפופרת צמודה לאוזני, פי פעור
לרווחה ובכל זאת, איכשהו, חשבתי שאני נשמעת מקצועית לחלוטין
כששאלתי בקול רועד מה התנאים והיכן ממוקם ה... אההה... איך
לקרוא לזה?
המשרד, קטעה אותי הרכזת, ממוקם אי שם.
אי שם?
כן. זה לא צריך לעניין אותך, ידאגו לך כבר.
טוב...
והתנאים מצויינים. את יכולה לעבוד כל יום מתי שאת רוצה, הוא
הרי שם תמיד. העיקר שיהיו לך מספיק שעות, אנחנו לא רוצים בעיות
עם משרד הביטחון.
כן, ברור.
איזה יופי! לישון עד מאוחר, לעבוד בלילה. נשמע אידיאלי.
נו, אז מה דעתך?
בטח, למה לא? אני אשמח!


אז הגעתי לשם.
זו היתה עבודה נהדרת, כולם היו טובים אליי, התנאים היו מעולים.
הבוס אמר לי שאני יכולה לספר לכולם, ממילא אף אחד לא יאמין לי
שזה מה שאני עושה.

ובדיוק בגלל שסיפרתי לכולם, אני כאן עכשיו. אין לי עם מי לדבר,
החשמל לא עושה לי טוב וגם הכדורים לא. מסתבר שבכל זאת הגעתי
לשלוותא.