טיסה

בטיסה לאירלנד אני ארוץ בין עננים כמו לורה בשדה ירוק ליד
ביתה הקטן שבערבה, ואתה תרדוף אחרי בדילוגים עולצים כמו הכלב
שלה.
אם אפשיל שמלתי, שלא למעוד, תרוץ מהר יותר, וכל האנשים במטוס
יסתכלו בנו במקום בשמש שכבר שעתיים כמעט שוקעת.
הנסיך הקטן היה אוהב את הטיסה הזאת לאירלנד, בשעות האלו, שלא
צריך להעביר את הכסא, מצד אחד של הכוכב לצידו השני, כדי לראות
עוד כתום. גם אתה היית אוהב את זה.

שדה התעופה של דבלין היה ריק כמעט לגמרי בשעה המאוחרת בה נחתו.
אלה, מנומנמת מעט, השתרכה בעקבות נעמה, שהובילה אל מחוץ לשדה,
למונית שתיקח אותן להוסטל שהזמינו ללילה. איש עם תרמיל גדול על
גבו ומבט ירוק, הסתכל בה כשחלפה על פניו בדרכה החוצה, נדמה
שחשב אותה ליפה.
היא היתה צריכה להתרחק לזמן מה, מגילי, מאלעד, מההורים,
מהעבודה, אבל בלילה הראשון בתוך הרעש הנורא של התנועה בדבלין,
עם עוד חמש-עשרה אנשים זרים בחדר, היא רצתה פתאום הבית.

וויקלו ודרומה
ארבעה ימים הזויים של ירוק וכחול והמון שמיים. לפעמים כשהם
נעשים יפים במיוחד, היא מביטה אל נעמה שנוהגת, וחושבת שאם גילי
היה במקומה, היא היתה יורדת להטריף בו חושים, רק כדי לספק את
הסקרנות איך הוא יפצל את הקשב שלו בין הנהיגה, הזרמים של העונג
והמדהימות הזאת מסביב. שאר הדרך היא פשוט בוהה החוצה ונותנת
לירוק להיכנס בה, מזמינה אותו להרגיע אותה וללטף לה את הפנים
של הבטן, איפה שצועק כל כך.

מערב אירלנד
במערב אירלנד הים שולח לשונות ליבשה, מלקק אותה ועושה אותה
רטובה. נדמה שהיא כמעט לא מגיבה, אבל לפעמים אפשר לראות איך
היא נצמדת אליו כשהוא נסוג. כשמסתכלים עליו בתוכה, משהו בו שקט
כל כך,  מותיר מאחור את הגלים והסערות, טועם אותה בעדינות
המתבקשת, לא בגלים שרודפים זה את זה בכחול הפתוח; באדוות
קטנות, שזורמות יחד כמעט באותו כיוון, עם שינויים קלים בלחץ
ובמהירות, כמו רישום של נשימה שקטה, מדיטטיבית כמעט. רק
לפעמים, רעד עובר בו לרגע, כאילו הרוח הפתיעה אותו כשנשפה לתוך
אוזנו.
אלה יושבת על הגשר ותוהה למה האנשים בפורט-מגי עושים עצמם
כלא-רואים את כל מעשה האהבה הזה. אולי פעם מישהו הגיע לכאן
וראה, והחליט להישאר. אחריו הגיעו עוד אנשים, חלקם ראו ונשארו,
חלקם ראו שאחרים נשארים ונשארו גם הם. אבל כנראה שזה לא מקובל
לשבת כמוה ולהתבונן במעשי-אהבה, מציצנות לא-פרודוקטיבית, אמא
שלה היתה ודאי קוראת לזה. בערב היא מתקשרת לספר לגילי את הים
והוא רוצה לדעת איפה היא יושבת. אלה מסבירה שעל אדן החלון, כי
זה המקום היחיד שבו יש קליטה בהוסטל. הוא מבקש שתזוז מעט קדימה
כדי שיוכל לשבת מאחוריה, רוצה להעביר את היד שלו על הבטן שלה
ולמטה לתוך התחתונים ולתוכה. "רוצה לשחק 'ים יבשה', ממי?" הוא
שואל אותה, "רק את ואני. בלי חישוק, בלי עיגולים משורטטים
בחול", נעים לה בשיפולי הבטן, אז היא מחייכת אליו, אבל הוא לא
רואה. רק אלעד יכול לראות תמיד, בכל מקום בו היא נמצאת, מתי
היא מחייכת, מתי בוכה."'נשחק כשאחזור", היא מבטיחה."'מתי? מתי
תחזרי כבר? אני מתגעגע אליך. זה עוד רחוק דרדסית? רחוק מאוד?",
הוא שואל, והיא דווקא כן יכולה לשמוע אותו מחייך בתוך הרצינות
המדומה שלו.

דולין
'קוראים לי ים', הוא נאנח כשהוא חודר אליה. 'קוראים לי ים',
הוא מתריס אל החוף הסלעי. 'קוראים לי ים', הוא מנסה לפייס
בנקיקים הקטנים שבאבן. 'קוראים לי ים', הוא צורח ברסיסי קצף
מתנפצים. 'קוראים לי ים', מלחך בתחנונים כמעט את שפתיה.
'קוראים לי ים', מתחכך ומפתה בינות לצמחי המים הנאחזים בה.
'קוראים לי אלעד', הים מחריש לרגע כשהוא פונה אליה ומייד לאחר
מכן חוזר לשלו. היא נזכרת ביום ההוא עכשיו, איפושהו ליד דולין,
היא יכולה לראות אותו מנער משערו רסיסי ים קלטיים, כמעט באותה
קלות שהוא מנער ים-תיכוניים. 'כמה המון זה המון?', היא שאלה
אותו, מכיוון שזו היתה המחשבה שהעסיקה אותה ברגע שלפני. הוא
חכך בדעתו לרגע וענה שהרבה מאוד, נדמה לו. אחר כך היא הושיטה
לו ידיים שיעזור לה לקום ואמרה שקוראים לה אלה. 'ונוס שנולדה
לה מקצף הגלים', הוא חייך אליה, והם היו ביחד שנתיים ושלושה
חודשים, כמעט.
היא מנסה להחזיר את עצמה לדולין, אולי היא עוד תספיק להתקלח
ולאכול משהו לפני שיתחילו לנגן בפאב, לפני שנעמה תבוא לנתק
אותה מהים.
'תני לי ללכת ממך', הוא רצה להסביר בשיקול דעת למה הם לא
יכולים להמשיך, נימוקים שלא עניינו אותה, כשבאה לבקר אותו בערב
שישי גשום אחד. 'תני לי ללכת ממך', הוא ניסה לשכנע, לאט, כמו
שמסבירים למי שלא מבין. 'תני לי ללכת ממך', הוא הפציר בה, כמו
בילד סרבן. 'תני לי ללכת ממך', הוא צעק עליה כשהתקרבה ונגעה
בו. 'תני לי ללכת ממך', היא יכולה לעצום את העינים גם עכשיו,
ולראות אותו כמעט בוכה. היא קמה לאיטה ועושה את הדרך חזרה
מהחוף לכפר. באוקונור'ס מנגנים מוסיקה אירית שמחה שעושה לה
דגדוגים נעימים בבטן, איפה שנדמה לה לפעמים שהנשמה שלה אוהבת
להיות.

גאלווי
בחורה אירית בשם מארי, שפגשו בהוסטל, הובילה אותן בלילה לסיבוב
פאבים. בפאב האחרון, אחרי סשן נגינה מצויין, הגיטריסט ניגש אל
אלה והציע לה לילה של הסקס הכי מדהים שהיה לה בחיים, בתמורה
לכך שתפקיד בידיו לזמן-מה את השיער שלה, מבטיח לה בחיוך לחפוף
אותו, במים חמים וריחות נעימים.
'ונוס התעייפה לה כבר, מתנמנמת לאיטה, כל הלילה אנפץ לה רסיסים
של תומתה...'  אלעד מהמהם וממציא לה שירים, אחרי החתונה של
שירי, אחותו, בעודו שולף בסבלנות המוני פרחים לבנים קטנטנים
מבין תלתליה. היא נשענת אחורה אל בין זרועותיו, מתמסרת
לחיטוטים העדינים בשערה. ברקע מתנגנים בעדינות פעמוני הרוח
שתלתה מעל דלת הכניסה לביתם וכמו הד, קצת יותר רחוקים, עונים
להם פעמוני הבמבוק שתלתה בצידו השני של הבית.
'אני מת על השיער שלך ממי', גילי מבלבל אותה פתאום באמצע מלחמת
כריות, דווקא כשהיא רכובה מעליו ועומדת להטיח בו כרית סגלגלה.
השיער שלה יורד ברכות על הפנים שלו כשהיא מתכופפת עוד קצת לשלח
לשון לזווית שפתיו. אוהבת להיכנס לאנשים בפינות הרכות שלהם.
אלה, בחיוך של מקומות אחרים, שטופי שמש, שוקלת לרגע לילה של
סקס פרוע עם גיטריסט אירי, משתעשעת בקווצת-שיער בין אצבעותיה
ומוותרת. מארי מאוכזבת מעט. גם הגיטריסט.
 
קונמרה
נדמה שבקונמרה נרקמת תוכנית ליצור שמיים חלופיים. פיסות שמים
נאגרות באגמים, קטנים כגדולים, כאן שניים-שלושה עננים וקצת
תכלת סביבם, שם כמה משיכות מכחול לבנבנות והמון תכול עם אפרפר
בשוליים. אלה מסתכלת מהחלון ותוהה מי יאסוף את כל הפיסות האלו
ויחברן לאריג שמיימי אחד, ואם ישארו סימנים באזורי התפר.
הרוח חודרת קרה מהחלון הפתוח מעט, אבל היא מתעקשת שלא לסגור
אותו לגמרי, רוצה את הבחוץ בפנים. היא מצמידה את צווארון הפליז
לנחיריה ונושמת את הריח של גילי שעוד נותר בו.
רק שלושה שבועות אחרי שעומר הכיר לה אותו, בקומזיץ של יום
העצמאות האחרון, היא הסכימה לישון איתו. עברו עוד כמה שבועות
עד שהם שכבו. בלילה הראשון שלהם יחד היא נצמדה והתחפרה לתוכו
מתוך שינה, וכשהתעוררה מבוהלת מעט, נדרשו לה כמה שניות להבין,
שהיה זה הריח הלא-נכון שהעיר אותה פתאום. היא הניחה בחזרה את
ראשה עליו וניסתה להתרגל בשקט, טועמת אותו בנשימות שלה, מוצאת
אותו נעים לה.
הליטופים שלו בלילות שבאו לאחר מכן, איחו בה פיסות של שקט זו
לזו, האצבעות ששילח מפעם לפעם להתחפר במותניה, גילגלו בה מפלים
של צחוק, מקשרים זה לזה אגמי אושר קטנים. במעברים ביניהם, יכלה
לעיתים להרגיש את אלעד, עיתים נדמה לה כמחייך, עיתים מביט
בתכול שלה מהורהר משהו.
'אני לא שונאת את עצמי על שטוב לי. וטוב לי. אתה שומע?' מצאה
עצמה לוחשת לו לילה אחד. 'אני לא!' היא הרימה מעט את קולה משלא
ענה לה. 'גם אני לא, ילדה', היא ממציאה אותו עונה לה אחרי רגע
או שניים, כדי שתוכל לשקוט מאחורי עפעפיים עצומים.

ג'ויס  (Joyce's country)
בארץ המדהימה הזאת, מעבר לכל עיקול בדרך הצרה, המתפתלת, מתגלה
מראה מרהיב של מים והרים.

בית
גילי מוריד מהטרנזיט שלקח מדוד שלו את הכסא האחרון לפינת האוכל
החדשה שלהם ומכניס אותו פנימה. אלה תולה על דלת הכניסה, מתחת
לסטיקר תכלכל הקורא "שלום", ברכה אירית שהביאה עמה. "מה את
עושה, ממי? מה זה?", גילי יוצא מהבית ונעמד לידה.
'מה זה, ונוס שלי, מה את שוב תולה בכניסה?' המילים מתלטפות
באוזנה, מריחות ים, כמו רחשי גלים מקונכיה.
שהדרך תמיד תיפרס לפניך, כתוב שם, שהשמש תאיר תמיד את פניך,
שהגשם יירד רך על שדותיך, מי ייתן והאל יחזיק בך בידו, עד נשוב
וניפגש, שתהיה בגן העדן שעה לפני שהשטן ישים לב שאתה מת. זה
היה משעשע אותך אז, במיטה הרטובה שלך בבית החולים כשהתאים שלך
השתוללו אל סופם.  זה שעשע אותי כשמצאתי אותה.
כשהייתי קטנה הייתי עושה כל מיני הסכמים, אם אני אקפוץ מאה
פעמים על רגל אחת אני אצליח במבחן המסכם באנגלית של כיתה ד',
וכשהייתי קצת יותר גדולה, אם אני לא אדרוך על קוי-המרצפת כל
הדרך הביתה, איתי יאהב אותי, וכשנעשיתי יותר מידי גדולה, אם
אני אעלה את ארבע הקומות במדרגות, בריצה, מבלי לעצור, ולא
אשתמש במעלית, הוא ירגיש טוב יותר היום, הטיפול יהיה יותר קל.
אם אני לא אוכל הוא לא יקיא, אתה לא תקיא. אם אני אגיד מספיק
פעמים בקול רם שתבריא
אשה אחת מגאלווי אמרה לי שאין לפרקונים, אבל בחור יפה מקורק
אמר שהיא טועה  שהיא טועה שהיא טועה וקפץ הצידה שלא לדרוך על
אחד

באירלנד הבתים הכפריים מתחילים ומסיימים את חייהם דומים כל כך,
שני קירות תוחמים נמוכים, שניים מתגבהים בצורה משולשת, שואפים
לגג, וארובת אבן. כך נראים הבתים החדשים שבנייתם טרם נסתיימה,
זה מה שנותר מהישנים שגגם לא שרד ובעליהם עזבו זה מכבר. מוזר
להם לישן ולחדש להידמות כך זה לזה. אלה נשענת אל גילי, כורכת
זרועה סביב מותניו. "זאת ברכה אירית שמצאה חן בעיני", היא
מסבירה לו. הבית נראה אחר כל כך, עם כל הדברים שלו בתוכו
והריהוט החדש שקנו יחד.
ברוח הקלילה, שאולי מביאה סתיו, היא מתכרבלת בריחות שלהם
ואוהבת כל כך הרבה שטוב לה טוב לה טוב לה טוב לה טוב לה טוב לה
טוב לה טוב לה טוב