יוצאת מהים. האויר מלקק ממני טיפות מלוחות בלשונות משתלחות של
רוח. קרן מוציאה מהתיק מגבת אחת ומושיטה לי את השניה. טיפות
קטנות ניתזות עליה כשאני מנענעת לשלילה. החום של החיוך שלה
מורגש כמעט כמו החום שעולה מהעור שלה, שזוף ומריח ים. אני לא
מתאפקת ומחבקת אותה. 'את מרטיבה אותי, מופרעת', היא מחבקת
בחזרה, ומלטפת את הראש שלי כשאני מניחה אותו עליה בהתפנקות.
'רוצה אבטיח?' היא מסיטה קווצת שיער רטובה מהלחי שלי. 'לא. אני
רוצה פיתה עם שוקולד. נשאר?' אני מתיישבת, וקרן מחטטת בתיק
ומוציאה ממנו חצאי פיתות עם ממרח שוקולד נמס וקופסת פלסטיק
שקופה עם אבטיח וענבים. 'קרנוני, תוציאי לי את המכתב האחרון,
הוא בתא הצדדי הקטן יותר', אני מבקשת.
אני קוראת אותו שוב, הפעם בקול רם, שתשמע גם.
מה אני יכול להגיד? הרי תודה יהיה אנדרסטייטמנט למה שאני
מרגיש.  כותב וכותב ופתאום מישהו נתפס למה שהיה לך להגיד,
פתאום מישהו מרגיש, פתאום מישהו מחמם לך את הלב
מי את?
יש בך משהו חתולי, מניפולטיבי באופן מוצלח, נורא סקסי
אני אפילו לא יודע למה, סתם אינטואיציה
הדרך שבה את משתמשת במילים, מתגרה וחוזרת חזרה, לא יודע
יש כח במילים האלה.
הייתי רוצה שתספרי לי עלייך משהו
שאני אדע מי את
מה את?
באיזה חלק של העולם את צורכת את האוויר שלך?
מה עובר עליך לאחרונה?
את גדולה, קטנה, ילדה בנשמה? אני סקרן
'מצאתי אותו בבוקר, ככה בלי מעטפה, רק דף לבן מקופל בתוך תיבת
הדואר', אני מספרת לה. 'רוצה עוד חצי פיתה?', היא מושיטה לי
מבלי לחכות לתשובה. אני לוקחת ומחייכת אל חוסר האיכפתיות
המנומנם שלה. מושיטה לה בחזרה את המכתב המקופל, התיק יותר קרוב
אליה. היא מניחה את הראש שלה על הבטן שלי ואני מלטפת בה בהיסח
הדעת.  
כשהשמש מתחילה להתנמנם לשקיעה, איש אחד בשרוואל כחול מניח מידו
ספר, סלמאן רושדי, נדמה לי, ומוציא את הגיטרה שלו. קרן עדיין
ישנה. אני מתרוממת בזהירות מנומנמת ומניחה את המגבת מגולגלת
מתחת לראש שלה, היא פוקחת עיניים לרגע ומייד שוקעת חזרה.
המוסיקה והרוח עושות אהבה. ריח מעשה האהבים תמיד ממסטל אותי,
ונדמה שהוא הופך פראי יותר ככל שהחושך מעמיק. יושבת על החוף
קרוב לקו המים, נשענת אחורה על הידיים, מתחפרת בכפות רגליים
יחפות לקרירות החול.  קרן שהתעוררה בינתיים מושיטה לי בקבוק
מים, האיש הכחול עדיין מנגן. 'את רוצה להישאר עוד קצת?' היא
שואלת מבלי להראות כוונה להתיישב לידי, על הלחי שלה משורטטים
קפלים במקומות בהם הבד התקמט אל החול בשנתה. אני מרימה אל
ההבנה שלה פנים מחייכות, מרגישה את קצות השיער מתלטפים מאחוריי
בחול ומדגדגים בו התגרות מתחנחנת. כשאני מסיימת לשתות היא
לוקחת את הבקבוק בחזרה ונשכבת על הבד הסגול שלה עם הדפסי
הסלמנדרות.
הרגע שבו הידיים  מעקצצות באי נוחות מהמשקל המונח עליהן ואתה
אמור לשנות תנוחה, הגיע וחלף מבלי שנעתי. אני מרגישה את הדופק
פועם בכף היד ונדמה שאחרי זמן מה הוא עובר ממנה אל תוך החוף.
כל החוף פועם את הדופק שלי, את קצב זרימת הדם. כמו לשבת על
החול ולהרגיש הלמות פרסותיהם של סוסים שחולפים בדהרה על קו
המים המשתנה, רק שאין סוסים, וקצב ההלמות תואם את זה שבי. אולי
זה רק שרידי הגראס, אולי זאת רק אני.  
אני מנסה להיזכר מתי התחילו להופיע הפתקים, המכתבים המוזרים
הללו, ללא חתימה, סתומים ומובנים כמעט באותה מידה. מילים מהפתק
שמצאתי מוצמד לשמשת הרכב אתמול בבוקר בדרך לעבודה, צפות בי.
"אולי גם אני רוצה לדעת אותך", רסיסי משפטים, "את תמשיכי
עם האמת שלך, למרות שנדמה לי שאת לא צריכה אותי בשביל להגיד לך
את זה", כל החוף פועם אותי. כל החול הרב הזה. מי אתה?

פנסי המכונית שבאה ממול מסנוורים אותנו לרגע לפני שהיא חולפת
על פנינו וממשיכה הלאה בכיוון הנגדי. מעיפה מבט מהחלון, מעט
קדימה ושמאלה, לוודא שהירח עוד עוקב אחרי. כשהייתי קטנה הייתי
יושבת ליד החלון במושב האחורי של המכונית מסתכלת החוצה לראות
איך בשמי הלילה הירח תמיד מלווה אותנו לאן שאנחנו נוסעים.
לפעמים הייתי מבקשת מאבא לנסוע מהר יותר, רק כדי לראות אם גם
הירח יגביר מהירות על מנת להדביק אותנו. לוחצת חזק יותר על
דוושת הגז ומחייכת אליו בהתגרות. קשה לומר שהוא נענה לאתגר,
הוא עושה זאת בכזאת שלווה, שלא נראה שזה מהווה אתגר עבורו.
לפעמים נדמה לי שהוא פשוט לא יכול אחרת. קרן מוציאה את הדברים
שלה מהתיק ומחבקת אותי חיבוק בריח אולטרסול ומלח. הירח גדול כל
כך עכשיו, מטפס לאיטו לתוך הלילה. כמעט בית.
מופתעת כמה נעים לי למצוא אותך מנגן בחוץ, כשיורדת בשביל
לחנייה, קם לאסוף אותי אליך, למרוח אותי בריח הגברי שלך. "קד
קידה עמוקה" היה כתוב באחד מהם, אני חושבת פתאום כשאתה קם
אלי, לא קד. קם.  

'ירח תלוי מעל עץ התות של הילדות שלי', אני ממלמלת לתוך צוואר.
אתה אומר שניכנס והיד שלך מחליקה אל מתחת לשערות שלי וחופנת
לרגע את העורף, כמו שמחזיקים ארנבים אולי. ריח הקטורת שהדלקת
בכניסה מקדם את פנינו בריחות של משהו שיכול להיות יער, או הר
במקום אחר שבו זה ודאי הריח שיש להרים.
חם כל כך בחוץ, אפילו החושך לא יכול לו, לחום הזה, אבל בבית
עיצבנו לנו קרירות סתווית בעשרים ושתיים מעלות, מספיק נמוך
בשלט כדי שנרצה להתעטף בשמיכה הכחולה, או אחד בשניה. אוהבת
לשחק באלי-מזג-אויר ולשלוח אותך להתכרבל אלי, הכוחניות יפה לי
בלילות כאלו.
כשהמים רותחים אתה שואל מבלי להסתובב איפה הקופסה התכולה של
השקט שבתוכה אני שומרת את מקלות הקינמון. חפש, לך בעקבות גרגרי
ההל וריחות המרווה אני חושבת אליך ומתפשטת בדרך למקלחת. כנראה
שמצאת בעצמך, כי אתה לא שואל שוב.
קשה להוריד בגד-ים תוך כדי הליכה, אני כמעט מועדת ואתה כמעט
צוחק אבל עוצר בלחייך ומושך אותי למעלה בשתי ידיים, בתנופה
חזקה כל כך שמעיפה אותי לתוך החזה שלך בפרץ צחוק, השיער עף
סביבי. אתה כזה לונה-פארק לפעמים.
מצמידה את האגן שלי לשלך, או אולי אתה, ומתמכרת ליד שלך שמשלחת
אצבעות לתוכי.  'אני רוצה לחמניה, אבל תחמם אותה קצת. עם חמאה
וזיתים שחורים מקווצ'צ'ים, אתה יודע, המלוחים המקומטים האלה.
וגם מלפפון חמוץ, בצד אבל, שהמיץ שלו לא ייגע',  אני מבקשת,
ומהמהמת מחאה כשאתה מוציא אותן בליטוף מזדחל, מצייר לי קו רטוב
מקביל להתעגלות הרכה של חיבור הירך לישבן. אתה מסתובב ומראה לי
שכבר פתחת קופסה של מלפפונים, יודע אותי, שולף אותם באצבעות
ארוכות ומניח בצלחת זכוכית. 'תשטוף ידיים', אני נוזפת ואתה
מוצץ מהאצבעות את החמיצות שלהם, את המליחות שלי. 'לכי', אתה
מחייך אליי, 'את תפסידי את ההתחלה אם לא תזדרזי'.
מכוונת את המים הפושרים כלפי מטה, נותנת לקצף להזדחל עלי
בליטוף מעורר לפני ששוטפת הכל,  גם את כל המילים המוזרות על
דפים מקופלים שצצים במקומות משונים, גם אותך שצועק מהסלון
שהסרט מתחיל. מתחת למים אתה לא קיים, הנקי הזה משאיר אותי לא
רשומה, גם אתה כאילו עוד לא נחרטת בי. מתנגבת וחולמת חיים
פשוטים כמו ילדות מתחת עץ תות, כמו לשבת לראות סרט עטופה בריח
גברי, קינמון וקטורת.  בחדר מרוקנת את התיק, חול נושר מהמגבת
לרצפה, כמה פתקים. אחד חדש מונח על הכרית. אני יודעת מה כתוב
בהם "הקריאה שלך אותי היא תענוג צרוף שקשה לי להסביר אותו.
את מכבדת את המילים שלי יותר מכל אחד אחר, אולי" ,"מיותר
להודות על הקריאה העקבית, המהפנטת, המופלאה שלך? לא. ממש לא
מיותר." אני יכולה שלא לקרוא אותך? יש לי בחירה עדיין? מי
אתה? אני כמעט מתחננת, מי אתה?
באה ומתכנסת אליך. 'מה הפסדתי?', שואלת אותך כשאשה אדמונית
יפהיפיה בוכה על המסך. 'רגע', אתה מהסה אותי. שכחת להוסיף
גרניום לימוני לתה, זה הריח שחסר לי עכשיו. האצבעות שלי משלבות
עצמן בשלך, כמו ילדה בתוך הגודל הזה.
כשהסרט נגמר אתה מוליך אותי מנומנמת למיטה ומעיר אותי בשקט
בשקט בצליפות לשון קטנות.

"ילדה בתחתונים לבנים יושבת עכשיו על המיטה שלי ברגליים
משוכלות ומוצצת סוכריה אדומה על מקל. היא מסופקת עכשיו. אני
מלטף לה את הפנים ודוחף תלתל בהיר אל  מאחורי האוזן שלה..."
אני קוראת את המילים על המסך מעל הראש שלך. לא יודעת איך אתה
כותב באפלולית הזו. שולחת יד להדליק את המנורה הקטנה על
השולחן, אתה אוחז בפרק כף היד לפני שאני מספיקה ונשען אחורה
אלי.  השערות שלך מתחככות בעור החשוף ומשלחות צמרמורת במורד
הבטן.
מאוורר מעיף את הדפים שהדפסת, אתה מסתובב אל ההמהום הנרעד שלי
וטומן עצמך בתוכי. מנסה להיזכר מי המציא את מי קודם, המילים של
מי היו שם ראשונות, הכמיהות. דף אחד נוחת על הסוכריה שהנחתי
בפינת השולחן שלך, כתם ורדרד ודביק מתחת שתי מילים מודפסות.
נדמה לי "מי את?". לא בטוחה, חשוך מדי ואתה מבלבל בי אנקות
של סוכריות מציצה ורודות.
נצמדת לחיים הפשוטים שאתה יונק ממני, לריחות של משהו שיכול
להיות יער, או הר במקום אחר.