בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ. היה לו שבוע עסוק. מה הוא
רק לא עשה אז. עבד כמו מטורף מסביב לשעון: בורא אור, מים, חיות
ושאר תוספות. כאשר סוף השבוע כבר התקרב, ואלוהים נורא רצה
לסיים הכל לפני כניסת השבת, יצר ביום השישי את האדם, תפארת
הבריאה. כמו כל שאר יצירות האל, גם האדם היה מושלם. הוא הרי
נברא בצלם אלוהים ולכן נוצר עם הידע להבדיל בין טוב לרע, לעשות
צדק, לא לזהם את הסביבה, לשלם מיסים בזמן וכו'.
ביום השביעי אלוהים נשם לרווחה. סוף סוף קצת חופש. הוא נח לו
במשכנו והתבונן בפאר יצירתו המושלמת עד הפרט האחרון. הכל התנהל
בהרמוניה, העולם שליו ורגוע. עבר זמן, והכל עדיין התנהל על מי
מנוחות. ואלוהים נשאר מובטל. אף אחד לא צריך אלוהים בעולם
מושלם. מי יתפלל בזעקה, מי יקרא לעזרה כאשר התבואה משובחת,
הנשים יפות והילדים בריאים? בהתחלה אלוהים היה שמח שאף אחד לא
צריך אותו. הוא היה גאה בעבודתו חסרת הדופי, גאה בילדיו
המצליחים להפליא. אבל כמה זמן אפשר לסבול יחס כזה משפיל? שום
התייחסות, אין מה לעשות חוץ מלשבת בגן עדן ולאכול פירות.
אז אחרי שהוא כבר טעם מכל עצי הגן והכיר כל שביל בעל פה הוא
החליט לעשות משהו בנדון. הוא הסתכל למטה וסרק את השטח בחיפוש
אחר מועמד מתאים. ואכן, לאחר חיפוש קצר נמצא האחד. היה זה איזה
אלכוהוליסט חצי מטורף אשר בילה את רוב זמנו בהתעסקות עם חיות.
אחד מבניו היה סוטה מין מסוכן והשאר היו פשוט לא יוצלחים שלא
הגיעו לכלום בחיים. כנראה שעם השנים בכל זאת חלה סטייה כלשהי
במנגנון של אלוהים אם בני אדם הצליחו להתדרדר לשפל מדרגה שכזה,
אפילו אם זה היה מקרה ממש קיצוני ולא מייצג.
אלוהים לא חיכה הרבה. הוא הודיע לשיכור על תוכניותיו ואמר לו
מה עליו לעשות כדי שהוא ומשפחתו ישרדו. ואז הוא פשוט השמיד את
כל השאר, במחשבה שגזע אשר ייצא מזרעו של עלוב נפש שכזה, כבר
יהיה רחוק ממושלם ואז... אז כבר יהיה מה לעשות.
כמה שהוא צדק. בני האדם התדרדרו מוסרית בצורה שלא תיאמן. רצח
הפך לדבר שבשגרה ואונס בכלל לא נחשב לפשע. אלוהים שמע את זעקות
ילדיו וכמה שהיה לא נעים להודות בזה, הוא אהב את זה. לא שהוא
רצה לראות את יצירי כפיו סובלים, אבל עכשיו הם היו זקוקים לו
והוא עזר. פה הציל ילדה קטנה מזר עם סוכרייה, שם איחד זוג
אוהבים וכל מי שאלוהים עזר לו היה מאושר עד השמיים. הרבה יותר
שמח מאשר בתקופה שהכל הלך חלק ובלי בעיות. והזמן עבר ואלוהים
היה מאושר.
אבל גם זה לא היה מספיק. הכל נעשה בנאלי מדי, אנשים כבר לא כל
כך פנו לאלוהים בבקשה לעזרה. אז הוא המציא משחק חדש. כל כמה
מאות שנים היה מתגלה למישהו ומספר לו שהוא הוא נביאו האחד
והיחיד, ותפקידו הוא לבשר את זה לכל העולם. ומספר ומבטיח
ומשכנע ומתאפק שלא לצחוק לבן אדם בפנים. כמה תמימים אנשים
יכולים להיות. הנביא החדש היה מפיץ את הדברים ומסית נגד כל
הנביאים הקודמים. ואנשים היו ממש נלחמים זה בזה. עמים שלמים
מעורבים במלחמות מלאות חללים ובגלל מה? בגלל בדיחה פרטית של
אלוהים שאף אחד לא הבין עד עכשיו. והזמן עבר ואלוהים היה
מאושר.
ואחרי כל המאבקים, כל הדרמות בקנה מידה עולמי, זה שוב לא ריגש
אותו כבר. כמה פעמים אפשר לספר אותה בדיחת קרש? הו אז, הוא
החליט לחזור למקורות. הוא גילה מחדש את עוצמתו של האדם הבודד.
כמה רגש יש באדם אחד וכמה משמעותי יותר בעיניו מצבו האישי, ולא
כל מה שקורה מסביבו. אז אלוהים הפך למפיק, במאי, תסריטאי, מעצב
תפאורה ובעצם כמעט כל התפקידים בהפקה קולנועית חוץ מהשחקן
הראשי. היצירות שלו היו מגוונות ביותר. מדרמה מרגשת דרך מותחן
מורט עצבים ועד לקומדיית מצבים מגוחכת.
דני חוזר הביתה אחרי לילה סוער במועדון בו פגש את החברה החדשה
שלו ואולי את אשתו לעתיד. מתוך סמטה צרה וחשוכה קופץ החוצה
רעול פנים ודוקר את דני 3 פעמים בחזה לעיני חברתו ההמומה,
ובורח. "תעזור לי אלוהים!" היא מקוננת. ואלוהים שמח- צריכים
אותו.
סיוון בדיוק קיבלה קידום בעבודתה, אחרי מאבק ממושך בשוביניזם
השולט במשק. יוסי, בעלה, הוא בן זוג רגיש ומתחשב. הוא מבין את
הצורך שלה בקריירה ומימוש עצמי ואף פעם לא שוכח את יום ההולדת
שלה. סרטן השד לא פסח גם עליה ועכשיו כבר אין משמעות לכל השאר.
"תציל אותי אלוהים!" היא מתחננת. ואלוהים מרגיש נחוץ.
בועז הוא בחור משכיל, נאה ושרירי. הוא יכול להשיג כל בחורה
שהוא רוצה. ואז הוא פוגש את יעל שלא נופלת לרגליו כמו שאר המין
הנשי. ודווקא את יעל, בועז רוצה. והוא מתעלם לחלוטין מכל השאר
המבקשות את חברתו, וליבו נשבר כל פעם מחדש כאשר יעלי דווקא
אדישה כלפיו. והוא עומד על ברכיו בתפילה- "אנא ממך אלוהים!".
ואלוהים יודע שפה רק הוא יכול לעזור.

כך גילה אלוהים את הכישרון האמיתי שלו. יצירת המצבים
הסוריאליסטית שלו מצליחה לפעמים להפתיע אפילו אותו עצמו. והוא
בוכה ונרגש אבל בעיקר צוחק בכל פעם מחדש. כמה קל לתמרן את בני
האדם האלה וכמה נחמד לראות שהם לא שוכחים את יוצרם ופונים אליו
בבעיותיהם. כמה מצחיקים הם כשהם חושבים שהם כל יכולים ומגלים
שהם לא. והזמן עובר ואלוהים מאושר.