הרגע הגדול בחייו. זהו השיא, ללא ספק, לכבוד כזה מעטים זוכים
בחייהם אם בכלל. מיכאל זלגנו עולה לבמה לקבל את מה שמגיע לו.
רק לפני חצי שנה מיכאל היה נתון סטטיסטי, עוד מובטל, והיום
מיכאל מקבל פרס נובל. הוא עולה לבמה מחוייך, לבוש בטוקסידו
בפעם הראשונה בחייו ונעמד על דוכן הנאומים בגאווה רבה. ירייה
אחת ואז עוד אחת. פסלון עף באוויר. אישה צורחת. גופה פוגעת
ברצפה. שנייה של שקט ואחריה המולה אדירה. זה בהחלט לא היה טקס
רגיל.

מיכאל זלגנו לא היה בן אדם מאושר. כל חייו הוא רצה להגיע
למשהו, להיות מישהו, אבל זה אף פעם לא הצליח לו. אולי זה בגלל
שלא היה לו מזל או סתם כי לא הגיע לו. בגיל 35 מיכאל סוף סוף
התחיל להסתדר. קיבלו אותו לעבודה במפעל היי טק בתור טכנאי
והבטיחו להכשיר אותו ולקדם אותו ולדאוג שהוא יתאקלם. יומיים
אחרי זה מיכאל פגש בחורה במכולת השכונתית וכמעט בלי שהוא שם
לב, הטלפון שלה היה אצלו. שבוע אחר כך מיכאל גילה אותה אצלו
במיטה. מהעבודה שלחו את מיכאל ללקוח חשוב כדי לסגור איתו עסקה
(בשלב הזה הסתבר למיכאל שהוא כבר לא טכנאי אלא משהו בסגנון של
מנהל מחלקה עסקי). רק חבל שמיכאל לא טרח לברר מה בדיוק הוא
אמור להגיד. טוב נו, הוא כבר יסתדר, הוא אמר לעצמו. כמו בכל
דבר אחר בחייו, מיכאל פשוט זרם.
אלא שבפגישה הזאת מיכאל נוכח לדעת שלא תמיד אפשר לאלתר. הלקוח
היה איש עסקים מכובד בשם רוג'ר טרביס. הוא חקר את מיכאל על רזי
החברה שלו ושאל אותו כל מיני שאלות מבלבלות שלמיכאל לא היה
מושג מה התשובה הייתה צריכה להיות. בכל פעם שענה משהו טרביס
פשוט הזעיף מבט ושאל עוד שאלה. אחרי חצי שעה מתישה של ראיון
חודרני, מיכאל קם ויצא ממשרדו של טרביס בכתפיים שמוטות, מרגיש
מובס. ביום למחרת הודיעו לו שהוא מפוטר. כשהוא חזר הביתה,
הבחורה חיכתה לו שם וגם היא שאלה אותו כל מיני שאלות. אלה לא
היו שאלות כמו בראיון, אלה היו שאלות יותר אישיות. אבל גם על
אלה מיכאל לא ידע לענות. למעשה, הוא לא היה בטוח בכלל מה היו
השאלות ולגמרי לא ידע לאיזו תשובה היא מצפה. ביום למחרת הוא
כבר לא מצא אותה במיטה.
בגיל 35 מיכאל זלגנו שוב היה על הקרשים. ודווקא הייתה לו הרגשה
שמשהו לא בסדר, אבל הוא לא יכול היה לשים את האצבע על מה זה
היה. הוא ישב כל היום בבית והעסיק את עצמו בדברים לא דברים עד
שיום אחד מצא את עצמו במשרד הפטנטים, רושם על שמו המצאה
שגאוניותה עוד עתידה להיוודע. בלון זלגנו, הפקיד החליט לקרוא
לזה. הרעיון היה נורא פשוט. מצמידים לראש של בן אדם בלון מיוחד
מאחורה והבלון הזה כל הזמן מרחף מעליו. כל פעם שמישהו מדבר עם
הבנאדם הזה הוא יכול להסתכל אל תוך הבלון ושם הוא יראה את מה
שהבן אדם חושב עליו, מה הוא רוצה, מה הוא מרגיש, למה הוא
מתכוון, הכל תלוי בזווית שבה מסתכלים. כל כך גאוני בפשטותו.
הפקיד כל כך התלהב מההמצאה שהוא עזב את הכל ורץ לספר למנהל שלו
על החידוש המדהים הזה. בינתיים מיכאל נשאר לחכות לו. בתור
לרישום ההמצאות מיכאל פגש את ראובן פודלסקי. זאת לא הייתה הפעם
הראשונה של ראובן במשרד. העשירית לפחות. ראובן הקדיש את כל
חייו להמצאות למיניהם. אף אחד לא שמע עליו כי כל ההמצאות שלו
היו קטנות. יעילות אמנם אבל לא משהו מהפכני, לא בלון זלגנו זה
בטוח. אחרי שראובן שוחח עם מיכאל ושמע על המצאתו האחת והיחידה,
הוא נכנס לדיכאון עמוק. הוא לא הבין למה הוא אף פעם לא חשב על
דברים כאלה. ראובן עזב את התור וחזר לביתו.
מהר מאוד השמועה התפשטה ובלוני זלגנו התחילו להימכר יותר
מה"הולה הופ" בזמנו. כל אחד רצה שיהיה לו כזה, שאנשים אחרים
סוף סוף יבינו אותו. הקץ לאי ההבנות ולריבים. מנהיגים בכל רחבי
העולם השתמשו בבלונים האלה כדי לנהל משא ומתן. העולם השתנה מן
הקצה אל הקצה. נדמה היה שכולם כל כך מרוצים מהבלונים החדשים
שגם ראובן החליט לנסות ולהשתמש באחד כזה. גם חייו של ראובן
השתנו מן הקצה אל הקצה. משקיעים כבר לא רצו להתעסק איתו אחרי
שראו בבלון שכאשר דיבר על הכסף הוא הגזים ודרש סכומים הרבה
מעבר לנדרש. הפקיד במשרד הפטנטים לא היה מוכן לרשום את ההמצאות
שלו כשראה בזלגנו שלו שהן לא ממש עובדות וגם לא יעילות כמו
שהוא מציג אותן. אשתו עזבה אותו כאשר ראתה שכשהוא אומר שהוא
אוהב אותה הוא לא באמת מתכוון לזה.
וכך, כעבור חצי שנה נשאר ראובן בלי כלום. אין פרנסה, אין
משפחה, אין אושר. הדבר היחיד שעוד נשאר לו היו ההמצאות שלו.
האקדח שאף מגלה מתכות לא יכול לגלות, המסכה המדמה פני אדם
באופן מושלם... לא לקח לראובן הרבה זמן לגלות היכן מתקיים טקס
הענקת פרס הנובל.