בוקר יום שישי. אני מתעוררת משינה נעימה וענוגה, מדלגת לי אל
המטבח ומדליקה את הרדיו אשר ניצב על השיש. "לה לה לה.." אני
מפזמת לי ומכינה לי את ארוחת הבוקר. "לה לה..."  אני מורחת את
החמאה בשלווה ומקשיבה לרדיו. אך לפתע.. (שקט צורם כשרק הרדיו
נשמע ברקע. הקריין מוסר את החדשות)
"ללללללללללללללאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!" צדו אוזניי ידיעה קשה
מנשוא... כאבן גדולה וכבדה, מצאה תחושת המועקה מקום בליבי..
גררתי את רגליי לעבר הסלון והתיישבתי על הכורסה הירוקה והרכה.
נבלעתי לתוכה.

לאחר כמה שעות של ישיבה ובהייה בנקודה כלשהי בקיר החלטתי לאזור
את כוחותי, והחזרתי אל עצמי את עשתונותי. החלטה החלה להירקם
בליבי. אלחם בגזירה בדמי וזעתי!!!! מחאות אארגן, אשלח הפצרות
אין ספור ללשכתו של השר ואפילו אם אוצרך, לראש הממשלה!!! אפיץ
בתיבות הדואר של אזרחי ישראל עלונים הקוראים להם לצאת ולהילחם
בגזירה הקשה! אזמין שלטי חוצות אשר יתנוססו באזורים הומי אדם
ואפרסם מודעות אוויריות!

הכל, הכל בכדי שחיריה לא תוזז ממקומה.

ועכשיו כולם בשירה אדירה!!!!!
הוווווו חיריה, חיריה שליייייי..




ד"א, אולי אף פעם לא ידעתם, אבל כל חדרי הזבל במדינה פונים אל
חיריה!