כשנשקת לי, שכבתי בלא נוע על מיטת בית החולים, חסרת הכרה, ללא
יכולת תגובה. שמעתי אותך מדבר אלי, בכל כך הרבה אהבה, רגש.
אתה אהבתי הראשונה, אהבה ממבט ראשון.
אתה מספר לי על בית הספר, על החיים מחוץ לבית החולים, אני
אוהבת את סיפוריך, התיאורים מלאי חיים, מרגשים, צבעוניים. אתה
נותן לי לחוש את הסיפורים דרך רגשותיך, לפעמים אני חולמת עליהם
בלילות. אני מדמיינת את חדרי, לבן, הכל לבן, אין צבעים הכל חד
גווני בבית חולים. את האחיות , אני מזהה לפי ריח הבושם, כל אחת
והבושם שלה, עם היחודיות והדומיננטיות שלו, חלקם מתוקים יותר
חלקם פחות. מכונה גדולה של הנשמה דוחפת לי אויר אל הריאות,
הצינור תקוע עמוק בגרוני, צורב, שורט לי את קנה הנשימה.
אני עדיין מרגישה את הכאב, הגוף כמו אבן מוטל על המיטה. אתה
מיישר את ראשי, מפזר את שערי, ידיך כל כך עדינות, מלטפות את
פני. הורי נכנסים שואלים אותך מה חדש, אתה מעדכן אותם בהרבה
פרטים, שבעצם אומרים ששום דבר לא השתנה. אתה נוטע בהם תקווה,
שמחזקת אותם ואותך. אמא מנשקת אותי על המצח, את חום שפתיה אני
חשה, אני מסוגלת לקרוא את מחשבותיה, קשה לה מאוד, היא רוצה נס
ממש כמוני. אמא אל תבכי, אני אומרת בליבי, אני שומעת את
הצרידות שלה כאשר היא מדברת אלי, צרידות שמגיעה תמיד אחרי שהיא
בוכה, היא מקנחת את אפה בממחטה, מוציאה את מברשת השיער שלי
ומתחילה להבריש העדינות רבה את שערי. מאז שהייתי ילדה היא נהגה
להבריש את שערי, מול המראה, כל לילה לפני השינה, מאה עשרים
פעמים, זה אמור לייצג את מספר השנים שאחייה, כמו שמברכים בימי
הולדת עד מאה ועשרים, כמה אירוני הדבר. היא לא מרימה ידים, גם
כאשר אני שוכבת , ללא הכרה בבית החולים. אבא מאוד מאופק, הוא
אינו יודע להחצין את רגשותיו, אוחז בידי, ידו המחוספסת קרה
כמעט כמו שלי. לפעמים בלילות כואב לי עליו, אני יודעת שהוא
סובל בתוך תוכו, ואינו יודע להראות זאת, גם כאשר סבתא נפטרה
הוא לא הזיל דמעה, רק ישב עליה שבעה ולא בכה על אובדנה. אבא
שעבר את כל השואה כילד, איבד את ילדותו, תמימותו, לעולם, דברים
שהוא עבר הוא אף פעם לא סיפר, רק המיספר על ידו מעיד על הדבר,
אבא אף פעם לא שכח דבר, היה לו זיכרון פנומנלי לפרטים,
תאריכים, אירועים, תמיד שניסיתי לדלות ממנו מידע הוא היה מסתגר
בתוך עצמו, זה הכל היה מאהבה, הוא לא רצה להכביד עלינו בפרטים
הקשים, על אובדן סבא והמשפחה בשואה. ואתה יקירי כל יום נמצא
ליד מיטתי בבית החולים, חולם חלומות על האושר שלנו, ואני צמאה
לחלומותיך ולתקוותיך שומעת אותך בשקיקה, גם כאשר אין אתה חושב
שכך הדבר, אל תרים ידים, אל תוותר עלי עדיין. אני ניזונה משני
דברים, אחד, מהאינפוזיה המחוברת לזרועי באופן קבע, אני חשה את
הנוזל מפעפע בתוך עורקיי, תחושה של קור המתפשט אט אט בגוף.
השני, הם סיפוריך שמזינים את מוחי ולא נותנים לו להתנוון,
מגרים אותו ללא הפסקה. האהבה היא דבר נפלא, היא יכולה לקשר בין
שני אנשים שנמצאים כל כך קרוב אבל כל כך רחוק, אני יודעת זאת
עכשיו בוודאות, כאשר בן אדם אינו בהכרה כלפי הסביבה, אין זה
אומר שאין הוא שומע או חש, הכל עובד רק בכוון אחד, כל התחושות
והרגשות מגרות את המוח ויוצרות חלומות. המוח אף פעם לא מפסיק
לעבוד כל עוד אתה חי, גם אם אתה לא בהכרה הוא עדיין עובד.
באחד הימים אבא בא לבדו לחדרי בבית החולים וחל לספר לי את
סיפור חייו, במשך חודש ימים כל פעם כמה שעות ללא הפסקה, כילד
במחנה העבודה, על התנאים, הרעב ועל הבריחה אבא סיפר על הכל
ובכה. זאת היתה הפעם הראשונה שאבא בכה, אבא בכה על כל המשפחה
על סבתא, על סבא וכל הדודים והדודות שנספו במחנה ההשמדה. אבא
בכה ואני בלב בכיתי איתו עד שמרוב דמעות בלב הרגש יצא החוצה,
ודמעה אחת קטנה זלגה לי מזוית העין, אותה דמעה שנגעה בי עמוק
בתוך הלב והוציאה אותי מהמצב שהייתי, אחריה היה שטף דמעות
שהחזיר אותי בחזרה להכרה, חיבקתי את אבא ובכינו ביחד על כל
אותו החודש.