דבר ראשון לעצום עיניים. החוש הזה קצת לא רלוונטי עכשיו,
וממילא התמונה הפנימית וודאי דומה יותר. אחר כך כמה נשימות
עמוקות של אוויר נקי, כי גם אין ריח שיעורר זיכרון. וכוס מים
קרים, מאותה סיבה בדיוק. רק האצבעות מתעקשות לחפש עוד, לגשש,
ללטף אל מעבר לטווח נגיעה. קצת רחוק מדי. גם הן יירגעו, בסופו
של דבר.

עכשיו תלוי בחלל של שקט, מנוטרל מכל חושיך, מודעות כמעט טהורה,
פשוטה, להקשיב. פעם מימין, פעם משמאל, נשימה, נקודות ופסיקים
בין המילים. הן זורמות פנימה, כאילו משומקום, חבורות מצחקקות,
או שורות ישרות, מסודרות, או להקות פרפרים. ביניהן גושים של
שתיקה, רמים יותר לפעמים מהגדודים הרועמים ביותר.
"עוד".
והמילים מתחילות להסתובב ולהשתובב, מהן בחדווה ילדותית, מהן
ממוקדות- מטרה, מזיזות רהיטים, פותחות ארונות, מסיטות וילונות,
מאירות ומעירות, סכרים נפרצים להזרים נהרות, הרים משנים תנוחה
אחרי תנומה עמוקה, מעגלים-מעגלים מקיצים, פוקחים עין מחייכת
מעייפות של שינה ארוכה מדי, ונעמדים בתור למקלחת.

והנה, כבר ער מספיק, והמילים הישנות שלך מצטרפות לריקוד,
מסתדרות בצבעים לא מוכרים עם המילים שזה-מקרוב באו, ומשהו חדש
נברא. מבנים מעודנים, מפורטים, בדיוק שלא הכרת, רוחב שלא ידעת
שיש בך להכיל אותו. הקצב, כמעט בלתי מורגש, מאיץ בפעימה או
שתיים, והזרם הופך לדו סטרי. פתאום כבר לא ברור אם המילים
שיוצאות לא היו שם קודם, אם אלו שנכנסות לא היו שם כל הזמן, אם
למעגל הזה יש מקור אחד, או שניים, או אין.

ועם כל סיבוב של הגלגל הזרם חלק יותר, מוכר יותר, נטול מאמץ,
ואתה מופתע לגלות שהמנוע הזה מעיר גם דברים אחרים. תחושה של
מגע מקיצה בקצה האצבע, אתה מוכן להישבע שאפשר להבדיל בין הרוך
לקושי, שאריות לחות מלוחה בזווית העין. הנה הטעם מצטרף למשחק.
התחושה מתרחבת, מתפשטת, תנועה קטנה של כתף, שאתה מרגיש דרך
המזרון, נשימה על עורף. ויחד עם עוד כמה גוונים של מתוק ומלוח
שמופיעים פתאום, יש גם ריח באוויר שאתה נושם (כמעט ושכחת לנשום
כל הזמן הזה). מוכר-לא-מוכר, ריח בית, ודשא, ריח של אור ירח
בעלי העצים. ובצד השני של השמיים, שקיעה מבעד לעפעפיים עצומים,
זיכרון קרני שמש אחרונות שמלטפות את דלתך לשלום. אור-מאסף של
יום שנגמר, לילה שמגיע. הנהר כבר שקט, ללא הפרעה, מימי
מילותיו, נאמרות או לא, ממשיכות בזרם מסען מים אל ים.
 עכשיו מותר לפקוח.