יצאתי מהבניין הענק לרחוב הסואן. המכוניות עברו בכביש כמו
מפלצות, חותכות אחת את השניה במהירות, כאילו צעקו זו לזו מקומי
כאן, פני את הדרך בשבילי.
הרעש דבר על כל דבר, צעקות של נשים גברים וילדים, ילדה אחת
בוכייה, קרטיב שנמרח על חולצת איש העסקים המכובד, התחיל לצעוק
על הילד, מה אתה עושה ילד, מקומך עם אמך, הסתלק ממני. עמדתי
בפינת הרחוב, המקום בו צפיתי על האנשים, מפעם לפעם ראיתי זוג
חוצה את הכביש, ידיהם משולבות זו בזו, הפגנת חיבה שכזו, ראו זה
פלא- הצלחנו להתגבר על מכשולי החיים, אנחנו ביחד וזה מה שחשוב,
האהבה שלנו גוברת על כל דבר אחר. מתחת לפני השטח ישנן בעיות,
הוא לא אוהב אותי יותר, כן, רבנו לפני שבוע ביום ההולדת שלי,
אני לא נעשית צעירה יותר מיום ליום, מה עם נישואים? הוא לא
רוצה, הוא אומר שהוא מרגיש לחוץ, הוא רוצה אהבה, לא מחויבות,
לא טבעות שחובקות אצבעות, שחונקות את האצבע והנפש. ואני, אני
מחפשת את המישהו המיוחד שלי, שיבין, שיקשיב, שידבר אליי, לא
במילים, מהלב, מהעיניים, מאהבה. איפה אתה? איפה אני אוכל למצוא
אותך, או שמא לא אמצאך לעולם? הגד לי, אתה הולך ברחוב הזה, אתה
רואה אותי? אתה חש בי? עיניי חודרות לנפשך וחוקרות אותה לאט
לאט, אני לא יודעת כלום עליך, וגם לא עליך, ועליך, ועליך. אני
חיה בחלום, חושבת שיודעת אני לחקור נפשות תועות, חושבת שיודעת
אני ומכירה כל אחד ואחד שעובר בדרכי.

עזבתי את הבית ביום השני לפגרת הקיץ, כיתה י', שנת הבצורת.
לאן? לא ידעתי. כל חששותיי לא הפריעו לי, הלכתי בעקבות הרוח,
נעתי אנה ואנה, בחיפוש אחר האדם המתאים שלו אוכל לספר את כל
בעיותיי. ילדה קטנה ממזמן הפסקתי להיות, חיי הפכו לסרט בדיוני,
ומשפחתי לחצה עליי, ארזתי את חפציי והלכתי לחפש מקום בו אוכל
להיות בקיץ. אם לא תמיד, אז לפחות בחופשה הארוכה הזו. למה שלא
אהיה עם חבריי? כי הם לא מבינים. הם שופטים אותי, מעבירים עליי
ביקורת, מי הם שיעבירו ביקורת? הם מסתכלים עליי מלמעלה, מי את
בכלל? אני אני, ואני מיוחדת. אם הם לא יכולים לראות זאת, מקומי
במקום אחר. אני רוצה שידעו להעריך אותי, את חכמתי, חכמת חיי,
את האופי שלי, הייחוד שבי. התיישבתי בתחנת האוטובוס הבין
עירונית. מדהים לגלות כמה אנשים יוצאים מחיפה, עיר הנמל, עשרות
אנשים בורחים. אישה בשמלה לבנה דקה ומתנפנפת ותיק של מסע הודי,
הולכת לבקר את הדודה בתל אביב ותחזור לחיפה כעבור שבוע. הנער
עם הבגדים המכופתרים התבקש לסור אל סבו ברחובות, כי הוא חולה
מאוד ורוצה לראות את נכדו שמשגשג בלימודים כל כך יפה.
מרחוק ראיתי את האוטובוס, קו 343, ולא ידעתי לאן בדיוק הוא
ייקח אותי. כמה שיותר רחוק קיוויתי. עליתי על האוטובוס,
והתיישבתי מאחור במקום נינוח, ליד החלון, כי הארץ יפה לנסיעות,
ומהי נסיעה ללא חלון שדרכו אפשר להציץ אל העולם, לראות את יופי
הפריחה וההרים הירוקים הנקטעים על ידי בניינים גבוהים גסים
ומגושמים, ומשרדים שחורים עם חלונות מנצנצים. ישבתי לבד כל
הדרך, ולא הבנתי מדוע הנסיעה לוקחת כל כך הרבה זמן. שעה,
שעתיים, שלוש שעות חלפו. לאיפה אני נוסעת? עד מהרה פתרתי את
התעלומה.