גם אני הכי שונא שמזיינים לי את השכל.


ילד.
כשיצאתי מכוורת הגדילה, כשעמדתי בקצה הר הלימודים הפורמליים,
כשקיבלתי תעודת חופש מוחלט, לפני נתינתי לצבא הארץ - אהבתי.

אהבה.
חופש, שעמום, ירוק, אופנוע, מה לא.
אני אגיד לכם מה לא, לא לריאקציה מוחית. פתאום השתחררתי
מהמכשיר, והמח הפסיק לקבל אינפוזיית מידע. פשוט אבק, אוויר,
פוף, צפתי בעולם.
אורלי היתה שם, בתפקיד הכנפיים שלי. ביחד טיילנו בעולם שאין
איש דורך בו אלא ברגעים כאלה.
על ידי כחברה, על כתפי כמשענת, על ראשי ככתר-מלאך, על רטיבות
שפתי, על הגבול בין שני מציאותים כשומר.

חודש.
אי אפשר יותר. חודש אחד תמים, יותר מזה והלב יקרוס. אי אפשר
שיהיה טוב מרוכז, חייבים איזון. אז זה התפוצץ.
ואז הלכתי ללמוד.

ללמוד.
הלכתי ללמוד, או נשלחתי ללמוד. נזרקתי ללמוד, נבעטתי.
בלי יותר מידי שאלות, בלי יותר מידי זמן, שלושה ימים ושיניתי
את החיים.
הצעתי רעיון ללמוד עתודה. יומיים אחרי זה נסעתי להכין מערכת -
שבוע אחרי תחילת הלימודים.
הרבה לחשוב לא היה, רק להיות.
זמן.

דבש ולימון.
טיפות דבש נוזלות על פניי, גולשות במורד הצוואר ונעלמות שם בין
הפטמות.
טיפות אושר נהפכות לים חושים, טירוף גואש, שוחה בין גלי המח
לגלי הכנרת
לפעמים צולל אך לא נותנים לי לטבוע, ואם אני נסחף לחוף, תמיד
יהיה את זה שיגרור אותי חזרה.
דבש שהכי מתוק וקדוש שבעולם, איך לשוני זכתה לטעום ממנו?
דבש ולימון, לימון ודבש, צבעים חזקים ממני נספגים פנימה, ואני
רק עם סימן שאלה קטן מסתובב, בלי לשאול, רק להביט. ללמוד.
להבין.
ומכל חלקת גן העדן הפורייה שהוקדשה לך, ג'וניור, כולל האישור
לפירות האסורים, מכל זה בחרת לטעום את הלימון.
לבד.

אין, פשוט אין, לא משנה מה תאמר, אסור להיות לבד.
ואתה פשוט ככה, שיניים בוהקות כי אי אפשר להסתיר את החיוך
המרוח, הלב נפתח - פרח בשיא פריחתו, אוהב ואוהב ולא מפסיק ואת
כולם, כי הם אנשים שלא האמנת שקיימים.
ולבד.
דג קטן יסתדר עם הלוויתנים, אבל תמיד יישאר דג קטן.
ואתה, שתקוע בין שתי עולמות, מחזיק במפתח הדילמות, קרוע
לחלוטין בין שני זנים
מי גדול מי קטן, מי בוגר מי תינוק, מי אני ומה שמי.
אור חזק.

שסינוור אותך, פשוט ככה.
שנה וחצי סינוורה אותך לחלוטין, כששכבת על ערימת עלי גן עדן
שנשרו מהעצים הגדולים, הנשמות הקדושות. עכשיו גם עוקרים אותם,
למקום אחר, לשמח אחרים אולי.
אבל שנה וחצי סונוורת, וכשסוף סוף פנית  לחלון המשקיף החוצה,
התעוררת להבין שאתה מוטצייה.
שאתה בן זונה אידיוט.
שאתה טוב רע, ילד מבוגר, אריה דובי, וציפור הנפש שלך כבר מזמן
עם כדור בראש.
מה הוא מדבר?

מה הוא אידיוט? יש לו הכל, חברים מהזן הגדול, וחברים מילדות,
אנשים מעריכים ואנשים מעריצים, ואפילו היא, הצהובה מהתיכון
ראתה שאתה זן יחיד, ועל כך העריצה אותך למיטתה.
אבל אתה לבד.
ואף אחד לא אוהב שמזיינים לו את השכל.

שכל.
אתה לבד מתעורר מוקדם בבוקר, צאת החמה ומעור הציפורים, מצחצח
שיניים ומגלה ששנתיים עברו מאז שהלב נכבש אל מול כל החושים
האחרים, והיום רק הריאליזם שולט.
שונא טמטום, שונא בנאליות, מבין שאתה היית ילד קטן, ועליה אין
בכלל מה לדבר,
אבל רוצה לחזור להיות בנאלי! רוצה חברה!
חברה

אז כאן היא קפצה לביקור
על מטוס שפיות דיילת אושר לוחצת לך את היד ואתה מתפעל.
מעולם לא התחלתי עם בחורה כי היא לחצה את היד כמו שצריך.
בומים למח זה הסם הטוב ביותר שקיים, ובבומים למח זוכרים את
הקטעים היפים החיים.
בום מסיבה, בום לחיצה, בום צחוקים, בום דיבורים, בום אני קולט
שנגע בגב העליון שלי אצבע מלאכית, ואמרה "תראה! תראה!".
בום פורים, חודש אחרי, בום שוב היא, בום רוקדים, בום טלפון.
חזי אמר לי פעם - אתה, אתה אוהב רק מוזרות.
אמרתי לו, הן לא מוזרות, הן מיוחדות - קורנות עושר. אני שונא
שונא שונא אנשים מחופשים. תהיה אתה. תהיה עצמך. וגם היא, וגם
הפרפר הקריית-שמונתי עם האפרו שהתאהבתי בו מאירות כפנס את
דבריי. אנשים טובים באמצע הדרך, בדיוק בקומה השנייה, עוד ענף
לאילן.
אני בכלל הכי שונא שמזיינים לי את השכל.

החלטתי, אני יכול לזכות בכל מה שנפשי חפצה, בלוטו החיים, פשוט
לקבל את  שני הדברים - העולם המטורף שיש לי - כאן, והקובייה
החסרה והכי כואבת - האהבה - שם.
שבוע חשבתי חלמתי אכלתי שתיתי ונשמתי את המחשבה שכשאני מגיע
לעיר בשישי, אני חוטף אותה בהפתעה לאכול גלידה.
גלידה.

איך אני אוהב גלידה, זה מדהים. אבל מי לא.
אבל אני אובססיבי לגלידה, אובססיה מטורפת לטעם המתוק קפוא הזה
גומרת אותך במורד הגרון, ואם היא טובה, היא תפוצץ את כולי
ברימון אושר מטורף.
אמא ואבא קיבלו טופס גלידה חינם בקפלוסקיכס.
המשפט הראשון שאמרתי לה אחרי שנכנסנו והיא בכלל לא רצתה להכנס
היה "רק שתדעי לך שאני בחיים, אבל  ב ח י י ם  לא אקח אפאחת
לקפולסקי...".
אובססיבי לגלידה, אובססיבי לחברה. חושב על זה שיש לי פאקינג
יומיים להיות לראות או לנסות איתה, ואז חוזרים לעולם השני לעוד
שבוע.
שששש...

תקשיבו.
אתם שומעים את זה? אני מסוגל לשרוף את זה מעצבים! כן, אני מדבר
על השקט הזה! השקט המעיק מציק מנייאק הזה!
אוף, איך אני שונא אותו, ואיך שנאתי אותו שמה.
אז התחלתי.

מצעד הראווה.
התחלתי לדבר, והפה שלי לא שתק, לא סתמתי ולא בלמתי והיא רק
הקשיבה.
קשה לי לראות איפה למה באיזו נקודה בתמונה ומתי ואיך ומה גרם
לה לרצות לחתוך משנינו, אבל פשוט הגלידה הייתה מסריחה מגעילה,
המסעדה היתה מסריחה מגעילה, והיציאה הזאת באמצע היום היתה
מסריחה מגעילה. אבל אני אובססיבי. לגלידה. לחברה.

בום ערב. בום טלפון. היא לא יוצאת הערב, בייבי סיטר.
אתה הומו. אתה פשוט הומו. יופי, אז הצעת לה שתביא סרט ותתנחלו
בבייביסיטר, והיא דחתה אותך בלי להגיד, פשוט אמרה "אני אחזור
אליך אם יש וידאו", אבל אתה בכיתה א', עוד לא למדת לקרוא.
בנות.

בנות.
אובססיבי עיוור סנילי הורס קשרים. האהבה לא עיוורת, הטמטום כן.

והיא היתה מלאך. היא היתה.
בשבת התנצלת דרך הודעה. אבל מה אתה יכול כבר לעשות. אמרת שאתה
מצטער שהתעלקת עליה (מה התעלקת, מצצת לה את  הדם בערב שישי - 4
שיחות!), ושסך הכל רצית להכיר אותה, אבל אין.
תיקון טעות כזאת מצריך רופאים מומחים, וכרגע ההספקה היתה
דלילה. היית שקוע טיפה יותר מידי מתחת לאדמה בשביל להתחיל
לנתח.
הרי חפרת לה בשכל בגלל קטע שקט שלא ידעת איך נחלצים ממנו, כי
חשבת כל השבוע על זה, והיית לחוץ. אחרי זה הנחת לה לנפשה, אז
היא התקשרה עוד פעם אחת, אבל במשחק הדמעות יש רק פסילה אחת.

פסילה אחת. שכר לימוד.
זה עולם מצחיק אירוני וחסר הגיון. תרשים הזרימה כאן מקולקל.
לפני שבוע חבר אכל את אותו הסרט, רק שזה היה מהצד שלה. אבל שם
זה סיפור אחר, עם הפי אנד. רק אני אוכל חרא.

אוכל.
אני קרוע לי בין שתי פיסות עולם, רואה ומרגיש ונוגס מהעולם
יותר ממה שחוויתי כל החיים, נפתחתי לחלוטין, בפעם הראשונה
בחיים, ומאז לא נסגרתי. אי אפשר. אבל אני קרוע בדיוק בחזה,
ואיזה חלק שם הלך לאיבוד. המח, או התפיסה העצמית, אחרת אינני
יודע מדוע אני לא מתפשר על האלטרנטיביות, מתפקד כממלא מקום,
אבל אני לא יודע אם הלב בגימלים, או פשוט יצא על 21.

ובכלל -
גם אני הכי שונא שמזיינים לי את השכל.