הוא נחת מהמשאית, הם רכנו סביב
המדורה בערה
אש דמדודמים במרכז
הגיטרה הזרוקה נטושה
מאנשים הוא נגמל, כך חשב
לעצמו ביקש עוד חיבוק
אחד שנעץ שינייו בבשר דרש
לנגן עוד שיר אחד, הוא רצה
לשמוע משינה "בקטנה" היא חייכה,
דנית ענוגת שיער ואור
ירח מלא מחוספס עננים
אפורים לילותיו, אך לעולם לא יגלה
לאיש לא הפריע שהנגן קצת חולה
במחילה, ביקשו "אתה היחיד שיודע", אמרו
לו בבית מחכה רק כאב וחלל
עצום השתרע לו כוכב מעליה בוער
ומתיז ניצוצות מהגיטרה "כן אנחנו שניים",
הוא והמדורה מושיטים זוג עיניים
לדנית שיושבה לבדה, כבר לא, האמת
עם עצמה או עם גרמני עם שפתיים
ארוכות בשרניות ידיו ההסטוריות
מייבאות לו סיבות להפסיק
לנגן פה אין עתיד לתשוקות
מתפזרות לערסלי-חלומות
מתוקים שדייה של ההיא שזרקה
גם הדנית חמקה מבין הגוונים עמומה
נשארה תקוותו תלוייה על מפרט ומיתרים
ביגון מתנחשל בין חיות עם פנס
בעין השמאלית דמעה אצורת-רטיבות
נוטפת גניחה מהערסל הסמוך
לאוזניו מזדחל משגל אירופאי קצוב
המחוג שנותר מהזמן שנגמר אם בכלל
אור הבוקר ישוב.


נכתב בפנתנאל, איזור ביצות על גבול ברזיל בוליביה, אפריל
2002