היבינים התחתנו בסופו של אוגוסט תל-אביבי חם ולח, נזכר בני.
בחוץ נדבק האוויר אל האנשים כמו צמר גפן רטוב ולא הניח להם
לנשום, אבל באולם היה קריר. בערב החתונה הגיעה היבינית לבדה
ברבע לשבע בערך. אותה עת עוד טרחו אחדים מהעובדים על הברקת
המראות הרבות שכיסו את קירות האולם, מתיזים עליהם נוזל כחול
ומנגבים במרץ במטליות, אחרים ערכו שולחנות, ובני עזר בהנחת
סידורי פרחים על השולחנות.
את החתונה של בני היבינים לא ישכח, סיפר בני לימים. זה היה
לקראת סוף החופש הגדול שבין י"א לי"ב. כל הקיץ ההוא לא מצא
מנוחה. תעלוליו הביכו את הוריו והדאיגו אותם. יותר מכל הוציא
אותם משלוותם כאשר החליט לרדת לאילת מבלי לספר לאיש והוחזר
הביתה בידי המשטרה, לאחר שתמונתו פורסמה בעיתונות ובטלוויזיה.
אחר-כך סחב את האופנוע של רמי, אחיו הבכור, ויצא לסיבוב
שהסתיים כעבור עשרה מטרים, עם סדק בקרסול, גבס לחודש וכאב
שריתק אותו לבית למשך כשבוע.
הוריו קיימו שיחות בעניינו בחדר-השינה שלהם, הרחק מטווח השמיעה
המדהים של הילדים. מאחר שרמי לא התנהג בצורה כה פרועה בגיל
ההתבגרות, לא מצאה האם פשר למעשי הפרחחות של הבן הצעיר, אך האב
היה בטוח שמדובר בילד מתבגר, והראיה: יש לו כבר שיערות על
הרגליים וגם פצעי הבגרות האלה על הפנים. אחר-כך סיכמו ביניהם
שבני זקוק לתעסוקה בשבועיים שנותרו עד תחילת הלימודים, והחליטו
לגייס אותו לעבודה בעסק המשפחתי שהיה אולם שמחות. להפתעתם
הסכים. משעות אחר-הצהריים יעזור לאביו באולם, אמר, אך מיד
העמיד להם תנאי: משיוסר הגבס מרגלו יממן עבורו אביו את לימוד
הנהיגה - ההורים נכנעו.
היבינית הפתיעה את אבא של בני כשהגיעה לבדה מוקדם, לבושה ג'ינס
וחולצת-טי, ואמרה לו שהיא רוצה להתלבש "כאן". הוא ניסה להסביר
שאין לו חדר מתאים לדברים כאלה, וכרגיל ברגעים של עצבנות העביר
את ידו שוב ושוב על פדחתו המתנוצצת, כמי שרגיל לטפח בלורית.
"אדון ראובן," אמרה בנימוס שהקשיח את שפתיה, "אני מאוד מבקשת."
וחיוך מאומץ מתח את שפתיה לקו דק.
אבא של בני חשב רגע ואחר כך נכנע. "טוב. יש חדר-המתנות, ששם
אנחנו מאחסנים את המתנות לחתן-כלה. יש שם כיסא ושולחן. אם זה
יתאים לך, בבקשה."
"כן. תודה," אמרה הכלה.
"טוב. אז בני יראה לך איפה זה." ומיד קרא לבני.
בני הוביל, הגבס מכביד על רגלו, והכלה טופפה אחריו כשבידה תיק
נסיעות קטן שנראה כבד במידה מוזרה. חדר-המתנות שכן בקצהו של
מסדרון ארוך ומשני צידיו גבל בשירותי גברים ונשים.
אחרי כרבע שעה נשלח בני אל הכלה, "תראה אם היא צריכה משהו,"
הורה אביו. לקול נקישתו על הדלת ענה קול נשי: "רק רגע, בבקשה."
רגליים דשדשו לעבר הדלת, הידית ירדה ומפתח הסתובב במנעול
בחריקה שהעידה על זקנה מופלגת. הדלת נפתחה כדי חריץ.
"כן?" שאל קול רך.
"שלחו אותי לשאול אם את צריכה משהו," הסביר בני לעיניים שהציצו
אליו, ריסיהן הארוכות מרפרפות בעדינות.
"סליחה?"
"אם את צריכה משהו," חזר בהיסוס.
"אה. אז כן. אתה יכול להביא לי כוס וקרח," הקול הפריד בין
המלים, כמסביר. "בבקשה?"
היה לה קול מקסים, רך, כמו הריסים שלה. "כוס וקרח?" שאל כלא
מבין למה ירצה מישהו סתם כוס. "כוס מים?"
"לא," באה התשובה. "רק כוס וקרח, בסדר?"
"טוב, אני כבר מביא," אמר לדלת שכבר נסגרה. בני  מיהר למטבח
וכעבור רגע חזר ונקש על הדלת וקרא אליה: "כלה. זה אני, בני,
הבאתי..."
שוב דשדשו רגליים לעבר הדלת, וחרק המפתח במנעול. הדלת שבה
ונפתחה וזרועה דקה הושטה לעברו, מחוברת אל כתף ורודה, כחושה
וגרמית, רצועת חזייה לבנה מתוחה עליה. האצבעות הקרות שלפתו את
הכוס נגעו באצבעותיו, ובני נכווה.
"סליחה," אמר, מעביר את משקלו מרגל לרגל. העיניים חייכו אליו.
"אה... אם תרצי עוד קרח תקראי לי."
"תודה," אמרה וסגרה את הדלת.
בני צלע למטבח, לאחר שנזכר שהבטיח להחליף גומייה בברז המים
החמים במטבח. כעבור כמה דקות קרא לו אביו למשרד. "אמא צלצלה.
היא עשתה לך תור לקוסמטיקאית בשביל לטפל בפצעי-בגרות."
"לא הולך לשום קוסמטיקאית," מחה בני.
"אתה לא רוצה להיפטר מהפצעים?"
"...כן, אבל לקוסמטיקאית אני לא הולך."
אביו העביר את ידו על הבלורית שאיננה, השיב את עיניו אל ספר
התקבולים ושאל "שאלת את היבינית אם היא צריכה משהו?"
"הכלה? כן. היא רצתה כוס וקרח." ענה בני. ואחר, בהחלטה פתאומית
אמר, כאילו לעצמו, "אני הולך לראות אם היא רוצה עוד משהו."
"בני, שלא תטריד אותה, אתה שומע!" קרא אחריו אביו.
בני פנה למטבח, לקח קנקן זכוכית, מילא אותו בקוביות קרח וצעד
אל חדר-המתנות. כשהגיע לשם נעצר בהיסוס, ואחר, מתוך דחף, הניח
את הקנקן על הרצפה ליד הדלת. הוא כרע והצמיד את עינו אל חור
המנעול. עברו רגע או שניים עד הבין את מה שהוא רואה: הכלה היתה
כפופה, בגבה אליו. גופה הרזה היה כרוך במין בגד לבן מהודק
מאוד, שהבליט את רזונה. טיפות זיעה נקוו על שפתו העליונה של
בני. פניו נלחצו אל הדלת, העין התהדקה אל חור המנעול כדי
להיטיב לראות.
קול צעדים קרבים גרם לו להזדקף, וכשניסה לקום כשלה רגלו
המגובסת. הוא התנודד, ושעה שנאבק להשיב לעצמו את שיווי המשקל
פגעה רגלו הימנית בקנקן שנפל ונשבר. על סף חדר-המתנות התפזרו
עתה פיסות שקופות של זכוכית וקרח. מתנשף, קם בני בקושי רב על
רגליו ובדיוק אז נפתחה הדלת.
הכלה עמדה על הסף. השמלה, שכבר הושחלה על זרועותיה, היתה אחוזה
לפניה כמגן, חושפת כתפיים מרובעות. עתה נוכח כי הבגד שחונק את
גופה הוא מחוך. שדיה הקטנים נלחצו מעלה כמו חצאי אפרסקים
קטיפתיים. ובמקום שבו הסתיים המחוך החוויר פס לבן בעורה. לרגע
הביטו השניים זה בזה כמו שתי חיות נפחדות.
בני התעשת ראשון ואמר: "חשבתי שתרצי עוד קרח, אבל הרגל
המחורבנת שלי..."
והכלה, שכבר ראתה אותו בצליעתו אמרה: "אתה בסדר? קיבלת מכה?"
אחר-כך, מודעת למבטיו הבוחנים, משכה את השמלה למקומה, וכיסתה
את כתפיה בשרוולים התפוחים. "בני. בני אמרת שקוראים לך?"
בני הנהן באלם.
"אתה יכול לעזור לי עם השמלה?" שאלה ותוך כך נכנסה לחדרון,
מחווה אליו בראשה שייכנס. "תסגור לי את הרוכסן?" אמרה ונעמדה
בגבה אליו, נתמכת ביד אחת בשולחן.
בני העביר  כפות ידיים רטובות על מכנסיו וקרב אליה. שעה שמשך
ברוכסן חדר ריחה לנחיריו, ריח עדין של זיעה וניחוח תפוזים.
"תודה," אמרה לו בטון משלח, וכשפנתה לעברו הופתע לגלות בקבוק
וודקה בטעם הדרים על השולחן. עיניו חלפו בתדהמה ממנה אל הבקבוק
וחזור חלילה, אך היבינית התעלמה ממבטו הנדהם, ניגשה לשולחן,
מזגה לעצמה מהבקבוק ולגמה מן הנוזל הצלול, כמרווה צימאון גדול.
משכילתה את המשקה שבה ונעצה בו עיניה כאומרת "אתה עוד פה?"
ובני מיהר לצאת.
בכניסה לשירותי הגברים נתקל  במוחמד, המלצר מסכנין, ודימה
לראות חיוך של בוז על שפתיו. במבוכה וכעס אמר לו: "תביא מטאטא
ונקה שם את השברים והקרח." האיש אמר "בסדר" והתרחק.
בני נכנס לשירותי הגברים. הוא נזכר שהקיר הימני של השירותים
משותף לו וליבינית עתה, הידק את אוזנו לאריחי החרסינה התכולים
ועצם את עיניו; הוא לא שמע דבר, אך מראה הכתפיים העירומות,
הוורודות, התערבל במוחו, וריחה של הכלה מילא את נחיריו. ראשו
הסתחרר. לפתע קלטו עיניו את דמותו במראה שמעל הכיור, והוא
הופתע לראות את הסומק העז שהציף את פניו ואת צווארו, מנוקד
בפצעונים הארורים. הוא מיהר להסיט את מבטו מהמראה, נרכן אל
הכיור ושטף את פניו במים קרים. אחר-כך נכנס לאחד התאים כדי
ליבש את פניו בנייר טואלט. חולשה מוכרת אחזה בו והוא מיהר
לסגור את דלת התא, הבריח אותה וקרס על מכסה האסלה, גופו נשען
בכבדות על מכל ההדחה. מראה הכלה שב לצוף לנגד עיניו. שדיים
בוורוד ולבן, קטיפה וקרח. ידו נדדה אל רוכסן מכנסיו.
בשמונה החלו המוזמנים להגיע. התזמורת הציפה את חלל האולם
במוזיקת רקע רכה, והחתן בחליפה לבנה ועניבת פרפר שחורה נראה
נינוח כשהסתודד בפינה עם הרב. הורי החתן-כלה - הגברים מגולחים,
לבושי חליפות כהות ועניבות בהירות; בנשים ניכר כי בילו שעות
ארוכות במספרה והשקיעו את מיטב כספן ברכישת שמלות מהודרות.
הארבעה עמדו בפתח וקיבלו את פני הבאים. המעטפות נמסרו לאם הכלה
שהטמינה אותן, כמו על פי הסכם עלום, בתיק השחור שתלה על זרוע
אדמדמה, ואילו את המתנות אחסנו במכל כביסה גדול שהוצב
מאחוריהם, בגומחה שנוצרה בין דלת הכניסה לאולם המבוא. על בני
הוטל לרוקן את המכל ולהעביר את המתנות למשרד, מאחר חדר-המתנות
היה עדיין תפוס.
והכלה עדיין לא הופיעה.
מדי פעם היתה אם הכלה עוזבת את הפתח, משאירה את תיקה השחור
בידי החותנת-לעתיד, ממהרת אל חדר-המתנות, נוקשת על הדלת ומנסה
לפתות את הבת לצאת. "ניצה'לה, הכול בסדר? את לא צריכה עזרה?",
או: "נו, ניצה'לה, מתי תבואי? כולם מחכים לראות את הכלה."
בשמונה וחצי כבר נחתמה הכתובה, המוזמנים תפסו מקומות ליד
השולחנות העגולים, והאיחור החל לתת בהם רישומו. אב החתן מיהר
אל התזמורת, ביקש מהם לשמח את האורחים בינתיים והם החליפו את
מוזיקת הרקע הנעימה בפזמונים מודרניים לוהטים, הטביעו את
הציפייה בים של צלילים. למוזיקה הרמה נוסף צלצול הכוסות
והסכו"ם, וקולות המוזמנים שניסו לשווא לשוחח זה עם זה, נלחמים
בקרב אבוד עם התזמורת. המראות שעל קירות האולם הכפילו את
דמויות האורחים עד אין סוף.
הרב, שניסה לומר משהו לחתן, ולא הצליח לגבור על עוצמת המוזיקה,
החווה לעבר שעונו והגביה גבות, כאומר "אני מאחר, עלי לחתן עוד
זוג הערב." אבא של בני, שראה את החתן במבוכתו, מרפק את צלעותיו
והורה לו: "גש איתו, תראה לו איפה חדר-המתנות," ובני צלע איתו
לשם, אך במקום לשוב לאולם נכנס לשירותי הגברים ונעמד מאחורי
הדלת שהשאיר פתוחה מעט, כדי שיוכלל הציץ אל היבינים בחריץ שבין
הדלת למשקוף. החתן נקש על הדלת. "ניצוש," קרא. "בואי מותק, הרב
צריך לחתן עוד זוג הערב. כולם כבר כאן, ומחכים לך." שקט. החתן
משך בעניבתו, משחרר מעט את הקשר. אחר כך הסיר את מקטורנו ובני
ראה כיצד הדביקה הזיעה את כותנתו לגבו. "ניצוש, לא מתחתנים
היום?" קרא,, וזעם מרוסן חלחל לקולו.
המפתח חרק במחאה והדלת נפתחה לרווחה. בני יכול לראות אותם היטב
מבעד לחריץ. לא ניכר בה שהיא שתויה, הרהר. ממקום המסתור שלו
יכול בני לראות בבירור רק את עיניה, שהיו עתה שתי גומות שחורות
ענקיות. כשנסוגה לחדר כדי לאפשר לחתנה להיכנס ראה שהשמלה צפה
עליה, כמו אוהל לבן. זרועותיה היו מכוסות בשרוולים התפוחים
שחשפו מרפקים חדים. הדלת נסגרה. בני, שלא יכול להינתק משם הידק
אוזנו לקיר.
"ניצה, מה קורה?" נשמע קולו של החתן.
"שום דבר."
רגע אחד לא נאמר דבר. ואחר: "וודקה? את רוצה להגיד לי ששתית
חצי בקבוק וודקה?"
"בערך." שוב דממה מתוחה.
"אם לא רצית להתחתן, למה חיכית עד עכשיו?"
אין מענה.
"אני לא מבין. רק תסבירי לי למה את עושה לי את זה."
"לך? אני עושה לך משהו?" בין מלה למלה השתהתה, מדגישה היטב את
המלה "לך".
"את שוב חוזרת לעניין ההוא? חשבתי שסלחת לי."
בני נאלץ להתרכז, קולה היה חלש מאוד, עמום: "סלחתי..."
"אבל את צריכה לשתות בקבוק וודקה כדי להתחתן איתי?"
שוב דממה, ואחר כך נע מישהו בחדר השני. ולפתע נשמע קול נפילה
עמום. בני זינק במקומו בהפתעה, אחר השיב את אוזנו אל הקיר.
"אל תיגע בי, נתן. אני מבקשת אותך."
"מה את לובשת מתחת לשמלה?"
"על מה אתה מדבר?"
"עזבי, לא חשוב... אני כל כך אוהב אותך. למה את לא יכולה לאהוב
אותי קצת?"
אין מענה.
"והחתונה?..."
חלפו כמה שניות עד שאמרה בטון של השלמה: "אמרתי שאתחתן
איתך..."
את השאר כבר לא שמע בני. בצעדים מהירים, ככול שאפשר לו הגבס,
יצא משירותי הגברים וצעד לאולם. תופס את מקומו לצד אביו שפיקח
על המלצרים.
"מה קורה שם?" שאל את בני.
"לא יודע," ענה בנו, מושך בכתפיו.
ובאותו רגע פגשו עיניו את עיני המלצר הערבי, שנשא מגש עמוס
צלחות סלט. מחמוד קרץ אליו כיודע-דבר ובני חש צביטה במעיו.
כעבור עשר דקות חזר נתן לאולם עניבתו קשורה היטב ומקטורנו
רכוס. מיד עטו עליו ארבעת ההורים וכולם החלו לדבר בתנועות
ידיים נמרצות, כעדת חירשים, ואחרי שאמרו מה שאמרו נפוצו לכל
עבר. אמה של ניצה מיהרה אל החדרון, ונתן ניגש אל המיקרופון
והתנצל בשם הכלה שחשה ברע ומיד תבוא. קולו היה צרוד, ובני לא
ידע אם לרחם עליו או לבוז לו.
רבע שעה חלפה עד שיצאו הכלה ואמה מהחדרון, שמלתה הלבנה של הכלה
רקדה סביבה, כאילו יש לה חיים משלה, חושפת זרועות כחושות,
מרפקים חדים. ראשה נקשר בצעיף מאריג רך, שקוף ונוצץ; קשר של
סרט גדול על עורפה. נראה בעליל כי הוא מהודק בעוצמה רבה, מאחר
שמצחה הגדול נחרץ לאורכו בקמט עמוק. את פניה הלבנים, כבש זוג
עיניים ענקיות וחיוך פלסטי חצה את פניה.
אל השתיים הצטרפה אם החתן, וכשהאם והחותנת אוחזות בצעירה משני
צידיה התקדמה החבורה לעבר כורסה מקושטת שהוכנה עבור הכלה. ניצה
הושבה בה ושתי האמהות ניצבו משני צידיה; אמה חייכה בקושי,
ואילו אם החתן הניחה יד בשרנית על הכתף הקטנה. אחר-כך בא אליה
החתן וכיסה את פניה בשובל צעיפה השקוף.
עתה ליוו אותה השתיים אל החופה, ובני, נמשך בעבותות קסומים,
מיהר להתנדב לאחוז באחד ממוטות החופה, כרוכש כרטיס במקום טוב.
השלוש סבבו את החתן כמנהג הדת, ובני הרהר: "לשם מה? הרי החומות
כבר נפלו." אחר-כך החל הרב לומר דברו, החתן לגם מכוס יין
מקודשת, והושיטה לשפתי הכלה.
"קול חתן וקול כלה... רינה, גילה, דיצה...". הכוס נופצה. את
קריאות ה"מזל טוב" ו"בשעה טובה" ליוו מחיאות כפיים, וממעמקי
הרעש פעמו בקצב צלילי הבאס שבודדה מערכת הסטריאו רבת העוצמה,
הולמים בעור התוף כמו תופי טם-טם אפריקאיים. החתן חייך אל
מברכיו, אולם שעה שהכול צבאו על בני הזוג, ראה בני כיצד מטפסת
זרועה הדקה של הכלה אל ראשה. נראה היה שסחרחורת אחזה בה, ועוד
לפני שיכול מישהו לאחוז בה נשמטה ארצה.
דקה ארוכה חלפה עד שהצליחו להרחיק את הצובאים על הזוג. אם החתן
שפשפה את זרועות הכלה, התירה את קשר הצעיף ששימש הינומה; אם
הכלה עמדה מעליה וספקה כפיים, נאנחת בחוסר-אונים; והחתן נפנף
על פניה בכתב הכתובה. בתוך המהומה עמד בני מוקסם, ידו ממשיכה
ללפות את מוט החופה, והביט בכלה, במוחו הצטעק הקול: "המחוך!
המחוך!"
התמוטטותה של היבינית הביאה לפיזור האורחים הנבוכים, שמלמלו
דברי נחמה באוזני החותנים המבויישים ועזבו את אולם השמחות
בצעדים איטיים, ראשיהם מוטים זה אל זה, מתלחשים.
שקט מוזר ירד על האולם, שעה שהמלצרים החלו לאסוף כלי האוכל.
אבא של בני העביר ידו שוב ושוב על הבלורית העלומה כמחשב את
הנזק. בחלל האולם נשמעו רק צלילי צלחות החרסינה, הסכו"ם
והכוסות שנשקו אלה לאלה בחיפזון איסופם, שיקדים את לכתו של
צוות העובדים הביתה.
"לך לראות אם לא שכחו כלום בחדר-המתנות," אמר לו אביו. דלת
החדרון היתה פתוחה לרווחה עתה, ובני דימה כי משהו השתנה בחדר.
לא השולחן, או הכיסא, הרהר, לא חסרונה של הכלה. רגע ארוך עמד
והתבונן סביבו, לא בטוח בתחושה, עד שנקלט מראה הכוס בעיניו.
טיפות מים גדולות זלגו במורד הכוס והקיפו אותה בטבעת רטובה.
בני קרב לשולחן והרים את הכוס. פיה של היבינית הותיר חתימת
אודם על שפת הכוס. בני הביט בה מוקסם, אחר נשא את הכוס אל פיו
והידק את שפתיו אל הכתם האדום.