אלק צה"ל

שוב אנחנו יושבים, ישיבה שכזאת, אתם יודעים.  כמה באנגים,
מאנצ'יז והרבה כיף.  המזגן פועל, נותן לאוויר שבחדר להתקרר
מהגועל נפש ששורר בחוץ, איזה חום, לפחות ארבעים מעלות, פשוט
סיוט.  אני יושב עם החברה, מסיבה קטנה אפשר לקרוא לזה, אבל
הפעם אנחנו בבסיס צבאי, אז הכל בשושו.  נמצאים בתוך משרד היחיד
שיש לו מזגן, כל האביזרים והאמצעים פרוסים על השולחן.  אני ושי
כבר מסטולים לאלה, ויש עוד איזה אחד שאני לא מכיר, שמעשן את
השמן גראס כבר איזה שעה, איזה קיבולת יש לו, מטורף.  הגענו
למצב, שכבר נראה לי שבמקום שיזרמו בדם שלנו חמצן, זורם מין
חומר ירוק בצורת עלה קנאביס, אני מתנער מהמחשבה כדי לא להיכנס
לסרט רע, אבל בדיוק משהו קורה, ומחזיר אותי בחזרה לאזור הסרטים
הרעים בחנות הסאטלות הזו.  פתאום יש דפיקה בדלת, מזל שנעלנו
אותה אני חושב לעצמי, בינתיים אני ושי מחביאים את כל הדברים,
זה לוקח המון זמן כל העסק הזה, ולפתע ברגע אחד אני יוצא מהגוף
שלי ומסתכל מלמעלה על הכל, אני כבר לא מרגיש כבד, מרחף מעל, כל
כך קל, מוזיקה של רדיו הד ברקע.  מסתכל עליי מלמעלה, הוא/אני
נראה כה מוטרד ולחוץ, איזה מסכן, על מה הוא חושב.  שומע קולות
עמומים מאזור הדלת, ונזכר בהוא שדפק בדלת, אותו אחד שבגללו
יצאתי מגופי לחפש שלווה ושקט.  
אני מנסה להבין על מה הם מדברים, הכל מתמזג למשהו לא מובן.
הוא מבין מה הם אומרים ושומע את שי אומר, "מה המצב, כן, סתם
יושבים ומדברים", ואז הוא שומע קול במבטא אמריקאי, "לא ידעתי
שגם אתם בעסק, אם הייתי יודע אז גם אתם מזמן הייתם מצטרפים",
הקול האמריקאי נשמע מוזר, כאילו לשונו נדבקה לחך העליון והוא
מתאמץ לדבר במבטא הזה כדי לא להישמע דפוק מדי.  הוא חושב על
הקול, והכל פתאום קופץ מסביבו, המוח פועל שעות נוספות, הוא
מגלגל את עיניו, ואני שוב הוא, והוא אני.
שי מספר לי שהקול ששמעתי זה היה קולו של הקצין מהשלישות, הוא
צוחק לעצמו, וגם אני, לא מבין ממש למה, אבל בכל זאת צוחק כדי
להרגיש יותר בנוח.  שי מספר לי על מה דיברו, ונותן לי ביד
הזמנה, הוא אומר כי עליי לפתוח את ההזמנה רק כשיגידו לי, רק אז
מותר ולא לפני.  אני מהנהן בטיפשות איוולת ומסתכל על העטיפה,
נראית קצת מוזרה, דוחף אותה לכיס ומתיישב להוריד עוד ראש.
הראש הזה הפיל לי את הראש אחורה בבום, הכל סובב סביבי, אני
מרגיש כמו סביבון בגן שהייתי בו, איך שסובבנו אותו, מהר וחזק,
הוא בטח הרגיש מסוחרר כמו שאני חש עכשיו.  עזבתי את הכל,
נשכבתי על הרצפה הקרה, ובהיתי בתקרה המבאישה, איזה מחזה ירוק
לבן מלבב, חשבתי לעצמי, ואז הכל חזר אליי כמו בזום מהיר של
מצלמת ווידאו, אה שיט, אני עוד צריך לחזור למגורים, והם כה
רחוקים.  לאחר עישון ראשים במספר של הקיסמים בקופסא, ושמן
בכמות מסחרית, זו יכולה להיות בעיה, אפילו פיל היה הולך
בזיגזגים, ואני עוד צריך ללכת ישר, עם נשק.  
שי עודד אותי כמעה, והחלטתי לצאת אל עיבר הגאולה במיטה תחת
המצעים החדשים שכבר פרסתי לפני שיצאתי, זה היה חכם מציידי.
במצב שלי עכשיו אני יכול עוד בטעות לישון במיטה של מישהו אחר,
או אפילו לישון עם מישהו אחר, איזה לא נעים זה יכול להיות.
טוב תראו, לצעוד במצב כזה דרושה מיומנות ותיאום מופתי בין המוח
לשאר האיברים, מה זה אומר, זה אומר שעליי להיות מרוכז מאוד, כי
בזמן שאני מניע את רגליי בעזרת שליחת פקודות מהמוח לעצבים בפלג
גוף התחתון, עליי גם לשמור על איזון כל הגוף כדי שלא אפול, וזה
אומר להניע את ידיי בקצב קבוע יחד עם רגליי, עוד פקודה שאני
צריך לזכור לשלוח מהמוח לפלג גוף העליון, ומעל כל זה, אסור לי
לשכוח את פעולת הנשימה לבצע, זאת אומרת את כל הפעולות, אתם
יודעים, שאיפה, נשיפה, בקצב קבוע ויעיל.  אה, אתם יודעים מה
עוד שכחתי, עליי להשאיר את העיניים פקוחות כל הזמן, איך שכחתי,
או אני יכול בכלל לשכוח כזה דבר אתם בוודאי שואלים עצמכם,
ובכן, כמות החומר שזורם בגופי כרגע יכולה לשתק סוס צעיר, זה
איך.  
טוב, נפתלי, שא ברכה, ודרך צלחה, עוד תזדקק לה, מלמלתי לעצמי
ויצאתי לדרך מלא בטחון עצמי, שבוודאי יתערער עוד מספר שניות,
ורוח לחימה, שעוד מעט ייגמר לה האוויר והיא תשתנק על הקרקע כמו
עכברוש מפרכס למוות לאחר התקף לב.  אני פוסע לתומי, הכל טוב
ויפה אחרי חצי דקה, ועוד חצי דקה, והנה דקה נוספת עברה, אני
שומר על כל הדברים שהזכרתי מקודם, ישנן רק סטיות קטנות, לא
משהו רציני, אני עוקב אחר הרגליים והידיים בתשומת לב מיוחדת,
מקשיב לנשימותיי שהכל תקין, עיניי קצת יבשות, אבל נעבור את זה
כבר.  אחריי חמש דקות, שנראו לי כמו חמישים, אני מתחיל לנשום
בכבדות, פי כבר יבש ועיניי שורפות מרוב שהן אדומות, אני חושב
לעשות איזה הפסקונת של ניקוטין לריאות, זה בטח יסדר הכל.  אני
יושב על ספסל ליד איזה יחידה סודית, מעשן סיגריה להנאתי, ומסדר
מחדש את המולקולות של גופי, כן, הכל חוזר למקומו.  
אני שומע מאחורי צחקוק מוזר, צחקוק מסטולי שכזה, מסתובב לאחור
ורואה גדר, עולה על הספסל ומסתכל לתוך היחידה.  הדבר הבא שאני
הולך לספר לכם עלול לערער מספר גורמים בדרג הצבאי, אבל קטן
עליי.  במרכז היחידה, יושבים מספר אלופים, ושאר דרגות רמות
אחרות, צוחקים ובולסים את מזון הזבל.  על השולחן שלידם מונחים
לא פחות מחמישה באנגים, כן כן, אני לא מבלף אותכם, ועציץ נחמד
של קנאביס עומד לו לתומו לידם.  לא ידעתי כיצד להגיב, ופשוט
צחקתי לעצמי, כולם פתאום נהיו רציניים והסתכלו לכיווני, אני
פתחתי בריצה מטורפת לכיוון מגוריי, בהתחלה לא ידעתי לאן אני
רץ, אבל כנראה שרגליי ידעו לאן צריך להגיע יותר טוב ממני.  עד
שהגעתי ריאותיי כבר השמיעו צפצופים צורמניים, עיניי בערו, אני
לא צוחק, יכולתם להדליק סיגריה אם הייתם רוצים.  חושיי
התערפלו, הלכתי מעורפל ונד מצד לצד לחדרי, ופשוט צנחתי על
המיטה כמו שק אבנים.  

"נפתלי, קום, אתה שומר עכשיו, אל תטחן אותי טוב? אני אבוא
לבדוק מה קורה אתך עוד חמש דקות, טוב?", לאיזו תשובה הוא מצפה,
החוטא הזה, מעיר מסטול משינה של, הבטתי בשעון, רק שלוש שעות,
איזה באסה, עכשיו אני באמת הולך למות.  אל תחשבו עליי מחשבות
זדוניות, אני לא טוחן את החברים שלי, אם אני צריך לשמור, אני
שומר בלי שום בעיה.  אבל אל תחשבו לרגע שלא העפתי את המיטה
לקיבינימט ואת הארון כמעט הפכתי, הרגשתי רע כל-כך, רצתי
לשירותים והקאתי את שאריות השמן שנותרו בגופי, יאק.  החלפתי
אותו, ורגע אחריי כיוונתי את השעון לרבע שעה לפני החילוף
והלכתי לישון, בלי בושה ועם חלק עליון.  
התעוררתי כמו חדש, אבל עם הרגשה מוזרה כאילו מישהו היה כאן
ושיחק לי בשערות באף או משהו כזה.  הלכתי להתקלח בכדי להוריד
את שאר הריחות שנדבקו לי, הקיא, הגראס, וריח האקליפטוסים
המעצבנים שנמצאים בכל מחנה צבאי שכזה.  זו הייתה אחת המקלחות,
מאלה שאתה זוכר ומוקיר, מודה לאלוהים שברא את המים ואת הטוש
שזורם מלמעלה בזרם חמים וקצוב.  אחרי חצי שעה שמתי לב שגופי
התאדם כמעה, נראיתי כמו עגבנייה בשלה, יצאתי מהמקלחת רענן כמו
שור, והרגשתי הרבה יותר טוב.  ניגשתי למראה בכדי לבחון את
גופי, ניגבתי את האדים, אה, שום דבר לא השתנה.  ואז הבחנתי
במשהו, משהו היה מודבק על המראה, היה זה פתק, אני אוהב שטויות
בלשיות כאלו, איזה כיף.  פתחתי את הפתק וקראתי את תכולתו,
'ברוך הבא לאלה שנמצאים כאן כבר זמן רב, אז גילית את אמריקה,
יופי, כעת פתח את המעטפה', זהו, זה הכל, בצד השני לא היה רשום
דבר.  חזרתי למגורים מלא התרגשות, איפה שמתי את המעטפה הזו.
התחלתי להפוך את כל החדר, איזה תסכול, איך איבדתי אותה, איזו
טעות אנוש.  לרגע עצרתי, תחבתי את ידי לכיס, קולות תרועה
והילולה נשמעו באוזניי, מצאתי את זה, מצאתי!.  
פתחתי את המעטפה, הוצאתי הדף, הוא היה חלק, רק בסופו היה רשום,
'תגיע לחורשה היום בחצות'.  איזה מסתורין הולך פה, אני מרגיש
כמו בסרט מתח גרוע, או משהו כזה.  עוד שמירה הגיע, ואני עליתי
הפעם לשמור, לא יכלתי לישון עוד, התרגשתי מאוד וסרטים נהדרים
עלו לי במוח.  החלטתי ללכת לראות סרט במועדון כדי להרגיע את
מוחי, נהניתי מאוד עד שהבחנתי בדמות העומדת ע"י ביתן השמירה,
שיט, זה המח"ט בכבודו ובעצמו, אבוד עליי, כלא ל-56 יום הוא
יגזור עליי.  הראש החל להסתחרר לי, אלף ואחד תירוצים עלו לי
במוח, אבל אף אחד מהם לא יציל אותי משבירת השמירה הזו.  האפוד
היה מונח לידי ולא עליי, הנשק על הרצפה ולא עליי, ואני כאן
במועדון, אבוד עליי.  בקיצור, שברתי את השמירה לחלקיקים כה
קטנים, שכבר לא ניתן להבחין שאני שומר.  הוא החל פוסע לכיווני,
עוד מספר שניות הוא יגיע, והכלא עמו.  הסרט עבר לי בראש, אני,
מאחורי הסורגים בוכה לאימא, ומאחורי אסירים מפחידים שמסתכלים
לי על התחת כאילו היה מתאבן במרחץ דמים בו אני נמצא.  הוא נעמד
מעליי, אני עדיין יושב, אפילו לא חשבתי להצדיע לו או משהו,
איזה עלוב.  הכל הולך כאילו השניות כמו דקות, הוא פוצה את פיו,
אני מצפה לאיזה צעקה שתגרום לי להקיא את ביציי, 'תגיד לי', הוא
אומר בקול הכי מסטול ששמעתי ומלקק את שפתיו, 'יש לך אולי משהו
לאכול, אני מסתובב פה בכל החטיבה כבר שעה, ולאף אחד אין אוכל.
משה הטבח לא רוצה להביא לי, הוא אומר שהכל מושקע להיום בלילה,
אבל אני רעב עכשיו, עכשיו אני רעב', הוא מסיים בקול ילדותי
שגורם לי להרגיש טיפה רחמים כלפיו.  אני מהנהן בראשי, ומגיש לו
את שקית הבמבה ששמרתי לחלק האקשן בסרט.  הוא פוקח עיניו לרווחה
וחיוך של ילד קטן מתלבש על פרצופו, 'תודה, נתראה הערב הא?',
אני אומר שכן, והוא יוצא לו לדרכו.  אני עדיין לא מעכל מה שהיה
כאן, אבל מה שבטוח, קיבלתי חנינה משמיים, איזה אושר.  
הגיע הערב, שוחחתי עם שי וקבענו להיפגש בכניסה לחורשה בחמישה
לחצות.  אנחנו נכנסים אל תוך החורשה, בהתחלה קצת חשוך, אבל
לאחר זמן קצר אנחנו מזהים שביל מואר בנרות משני צדדיו.  שיחי
קנביס מעטרים את הכניסה לקרחת יער אליה הגענו, שנינו מחייכים
לעצנו ועושים עוד צעד קדימה, עוד צעד אל האושר.  עיניי נפקחות
כמו שמזמן הם לא היו, הבינה לא מבינה והראש לא מעכל את מה
שניצב לפנינו.  בקרחת היער בצורת מעגל ברדיוס של כ-50 מטר,
ישנם בערך מאה אנשים, כולם מדברים, צוחקים, מעשנים, אוכלים,
מעשנים, שותים, מעשנים, טוב די, בקיצור, עושים חיים.  ובמרכז
יש שולחן עגול עמוס כל טוב,  אריזות של גראס מסודרות, באנגים
מוכנים לפעולה, נרגילות, ניירות גלגול וג'וינטים מוכנים.
כמובן שאוכל הם לא שכחו, ערמות של מזון הזבל הידוע, מיצים
מסוגים שונים, ופשוט הכל.  פתאום תפסתי את שי ושנינו התחלנו
לקפץ כמו זוג ארנבונים לכיוון השולחן.  בפעם הראשונה בחיי קרה
לי שאני באמת לא זוכר כלום מאותו לילה, לפעמים הבזקי תמונות
קופצים למוחי, אבל שום דבר הגיוני אני לא מצליח לחבר, לא שזכור
לי משהו הגיוני מאותו לילה.

אני מסתובב בבסיס ורואה פרצופים מוכרים, לא זוכר מאיפה או למה,
אבל פתאום כולם מכירים אותי, ואני מכיר אותם, או כך אני מרגיש.
כולם אומרים שלום ומחייכים את אותו חיוך מסתיר, מסתיר את
הסוד.  גם כן צה"ל, כל מה שקורה פה זה מסיבת סמים אחת גדולה,
וכולם מעבירים את הזמן ממסיבת סמים אחת למסיבת טבע אחרת, אלק
צה"ל.