"הילד שלי...! אל תיקחו לי את הילד שלי!"
כשישבתי בחדר שמעתי את אמא צועקת.
אני עדיין מנסה לעכל איך יכול להיות שדווקא את אחי?! הריי הוא
היה כל כך חזק כל כך גיבור כל כך אמיץ... אז למה דווקא הוא?!
הכל התחיל ביום שני בערב...
אבא ראה ערוץ שתיים ואמא הייתה במטבח.
אני ישבתי בחדר שלי כהרגלי שחקתי במחשב.
ואז פתאום "מבזק מיוחד" "מה קרה?" שניהם שאלו בתדהמה.
הקריין שישב מול המצלמה הודיע: "כוחות צה"ל נכנסו ללבנון"
ומאותה השניה ועד לרגע זה אני עוד מנסה להבין מה בדיוק קרה ולא
קולט, איך אבדתי אח?! בתוך יומיים... רק ביום שבת ישבנו ביחד
והוא הסביר לי איך לסדר את המחשב...
למה אלוהים בחר בנו במשפחה שלנו מבין כל המשפחות?
לך תענה לילד בן 8 על כל השאלות האלה... קשה, אני מבין אבל
איך? איך אפשר לאבד אח כל כך יקר?!
אני זוכר שכשהייתי קטן אמא תמיד אמרה לי שכשאהיה גדול לא אלך
לצבא.
ואני תמיד אמרתי לה: "אמא צבא זה כיף! יש טנקים וחיילים ויש לך
רובה משלך..."
תמיד אהבתי רובים, תמיד חלמתי שיהיה לי רובה כמו של אבא, אבל
עכשיו אחרי שעומר מת אני לא רוצה ללכת לצבא. ולא רוצה רובה כי
רובה זה כלי שהורג. הוא הרג את אחי.
אני מנסה להיזכר מה בדיוק קרה שהודיעו לנו שעומר מת ולא
מצליח.
אני רק זוכר שבערך בשלוש בלילה נשמעה דפיקה על דלת הבית שלנו
אני לא קמתי כי חשבתי שאני חולם אבל אמא רצה לדלת והיה לה מבט
בעניים שידע הכל...
בדלת עמדו שלושה חיילים לבושים במדים כשאחד אף מחזיק זריקת
הרגעה ביד.
"גברת אנחנו מקצין העיר."
"אני יודעת... עומר..." אמרה אמא ופרצה בבכי מר קורע לב כשאבא
שמנסה לא לבכות כדי לנחם אותה מחבק אותה חזק.
לא ראיתי בדיוק מה אמרו החיילים רק הבנתי שמשהו קרה.
יצאתי מהחדר כדי להבין בדיוק מה הולך אבל אבא אמר לי "יניבי
תחזור לחדר שלך חמוד... לך לישון..."
לא התווכחתי וחזרתי למיטה.
לא הצלחתי לישון כל הלילה... ניסיתי אבל המחשבה הזאת שעומר כבר
לא פה איתנו ושהוא כבר לא יוכל לעזור לי ואני כבר לא ישמע את
הצחוק שלו ולא יוכל לחבק אותו כשהוא חוזר הביתה בשבת הפחידה
אותי וגרמה לי לצמרמורת בכל הגוף.

במשך הלילה שמעתי את אמא בוכה שמעתי את אבא מנסה לנחם אותה
להרגיע, כמה שהוא כבר יכול, בכל זאת הוא איבד בן בכור שכה אהב
וזה לא קל גם בשבילו.
בבוקר אמא האירה אותי, אני זוכר את העניים שלה, אדומות ועמוקות
שאפשר היה לתבוע בהן. לפי המבט שלי באמא היא הבינה שאני יודע
משהו ואמרה לי: "יניבי... עומר מת, הוא נפל אתמול בלבנון אחרי
שהכוח שלו נתקל בחוליה של מחבלים."
מאז עולמי קרס...

אומרים שאנשים שהבנים שלהם משרתים בצה"ל תמיד אומרים שלהם זה
לא יקרה או לפחות מקווים שכך זה יהיה...
גם ההורים שלי תמיד חשבו ככה אבל מאז שעומר קיבל את הדרגה שלו
והפך להיות מפקד כוח אין את התחושה הזאת בבית.
אבא תמיד מחובר לחדשות ומנסה להבין כל פיסת מידע ממה שעומר
מוכן להגיד ואמא כל הזמן דואגת שלילד לו יחסר שרק יהיה
בסדר...
וכל טלפון מקפיץ את כולם וכל "מבזק מיוחד" גורם לפחד בבית.
תחושה לחוצה שכזאת שאי אפשר להסביר כל כך במילים...
אבל עכשיו אחרי שעומר מת הכל שוב שקט, בערך, לא כל יום אתה
נכנס לבית שבו יושבים משפחה שלמה ומתאבלים על ילד בן 20 לא בכל
בית יש נר נשמה דלוק ליד תמונה של חייל במדים.
יומיים אחרי המוות אני מנסה להבין מחפש את התשובות אבל אף אחד
לא רוצה לענות לי.
כולם חושבים שאני עוד קטן, אבל אני ילד בן 8 אני מבין, גם אני
יודע שעומר לא יחזור אני גם קולט שקשה לאנשים לעכל את זה שילד
בן 20 מת בגלל ירייה של מחבל.
אבל אני אחיו אני רוצה לדעת איך אחי מת ולאן הוא הלך עכשיו
ולמה דווקא אותו מכל החיילים לקח אלוהים...

אמא ואבא לא נתנו לי לבוא ללוויה הם אמרו שאני קטן מידי אז הם
השאירו אותי עם הבת של השכנים בבית.
קוראים לה רומי לא הכרתי אותה כי היא הייתה יותר גדולה ממני
היא בת 15.
כשהיא נכנסה לבית שלנו ראיתי שהיא קצת מפחדת, אולי לא הרגישה
בנוח. ואז היא אמרה: "היי אני רומי נעים מאוד."
ואני כמו ילד טוב עניתי: "נעים מאוד יניב..."
היא עשתה סיור קטן בבית ואז היא נעצרה ליד התמונה של עומר
ואמרה: "זה עומר נכון?!" "כן" עניתי לה.
"הוא למד איתי באותו בבית הספר, אני זוכרת אותו..."
"באמת?!" שאלתי.
"כן ילד יפה וחכם וכל החברות שלי תמיד רצו להיות חברות שלו...
תמיד שהן הלכו איתי הביתה ראינו אותו והן קינאו בי שאני גרה פה
לידו..."
"כן עומר באמת היה מאוד מחוזר מצד הבנות כולן מאוד אהבו אותו
כי הוא היה יפה מאוד אבל כולן גם מאוד שנאו את החברה שלו נועה
כי בכל זאת היא הייתה איתו כמעט 5 שנים..." אמרתי.
"נועה?" שאלה רומי, "ככה קראו לה?" "כן" עניתי, "נועה הילדה
באמת נפלאה" "עומר ממש אהב אותה... הוא תמיד אמר לי שכשאני
יהיה בגילו שתהיה לי "נועה" כזאת..."
רומי צחקה והמשכנו לדבר ולדבר על עומר ועליי ועל מה שקרה בימים
האחרונים...
ואז אמא ואבא חזרו ורומי קמה מהספה הגדולה שבסלון ואמרה לאבא:
"יש לך בן מדהים" וכשסיימה את המשפט אמא התחילה לבכות ורצה
אליי תפסה אותי וחבקה הכי חזק שיכלה.
היא מלמלה משהו אבל לא הצלחתי להבין מה...
היא אמרה משהו על עומר אבל היא הייתה כל כך נסערת שהמילים פשוט
זרמו לה מפה ולא הצלחתי לעקוב.
כל אותו השבוע זרמו אלינו אנשים הביתה.
חיילים ששרתו על עומר, חברים שלו ושל אמא ואבא, משפחה, שכנים
גם רומי באה פעם אחת כדי לראות מה שלומי...
השבוע הזה היה השבוע הכי קשה בחיי ואני יודע שאחריו יהיו ימים
קשים שבהם אני יצטרך לעזור לאמא ואבא אבל אני רק בן 8 אני לא
כזה גדול...
אני מתגעגע לעומר ואני חולם שהוא יחזור אך הוא איננו ואני יודע
שהוא לא יכול לבוא...

היום אני כבר בן שמונה עשרה ועשר שנים עברו מאז שעומר נפל
בלבנון.
מחר אני מתגייס לצבא כמו שרציתי שהייתי קטן ולי יהיה רובה
משלי.
מחר שאצעד לשער בהקו"ם ואקבל את המדים, אפרד מאמא, אזכור את
עומר.
אני חזק מבחוץ אבל מבפנים הכל אוכל אותי אני יודע שלאמא קשה כי
הנה עוד בן הולך לצה"ל והפחד לאבד גם אותי הוא גדול.
אבל אמא את יכולה להיות רגועה כי אני אשור עליך ועל שאר
המדינה.
אמא אל תבכי עוד כי עומר הוא החייל האחרון...
הוא החייל האחרון שמת בלבנון.