אפרים תכנן כבר את הכל. הוא השיג חבל. חזק במיוחד ומחוספס. גנב
אותו מהשבט צופים שהיה סמוך לבית שלו. משהו בו אמר לו שהוא לא
בסדר, לגנוב מהצופים. טלי, אחותו הקטנה, חברה בצופים, אולי הם
יעשו ספירת מלאי וישימו לב שחסר משהו.
הוא הציץ מהחלון וראה כמה נערים ונערות (אפרים אהב שפה מליצית)
לבושים במדים של הצופים ומקשיבים לרשג"ד שניגן על הגיטרה ותופף
עליה בו זמנית. אפרים חש מחנק בגרונו, "עוד התקף הרמוניה
בגרוש...הם באים בלי אזהרה..." והוא חיסל כל שריד של חרטה
ממצפונו. "אני אעשה את זה, כבר תיכננתי את כל הפרטים".
לאפרים יש עוד שעה וחצי עד שהוא צריך לצאת. הוא התיישב מול
הטלויזיה ופתח את אמ.טי.וי. למרבה ההפתעה, בדיוק התרצד לו על
המסך קליפ חדש של בריטני ספירס. טלי היתה מעריצה נלהבת שלה.
אבל אפרים אף פעם לא הבין את המשיכה בה. הא חשב שהשירים שלה
נבובים וחסרי מסר ושהיא משפיעה לרעה על הלבוש וההתנהגות של
נערות. הוא הרגיש את עצמו הרבה יותר טוב מכל אלו שאהבו את
בריטני ושות'. הוא אהב מוסיקה טובה. הוא קרא ספרות טובה. הוא
התעניין באומנות. הוא ניגן בכינור. הוא למד תרבות גרמנית בקורס
באוניברסיטה. הוא היה יותר טוב מהאנשים האלו. הוא היה בחור
לתפארת.
חדשות אמ.טי.וי. נעיר צעיר התאבד בעקבות מסרים שמצא בשירים של
אמינם. זה הזכיר לאפרים את התקופה בכיתה ז', כשכל הבנות אהבו
את אביב גפן ולבשו שחור והסתובבו עם בקבוקי לית'יום. כמה מגוחך
הן נראו. היתה אפילו מישהי שהתאבדה אחרי שהוא התחתן. ואחרי שנה
הן העריצו את הלהקות בנים המסורסות האלו. אפרים גיחך לעצמו.
והם תמיד חשבו שהוא זה שלא בסדר, שזה לא בסדר שהוא לא הולך עם
הזרם. אבל אפרים תמיד הרגיש בטוח עם עצמו. אפרים ידע שהוא
לעולם לא יתן לאמנים ולשירים להשפיע עליו. קירות חדרו היו
מכוסים בתמונות אומנות אנונימיות, על מנת שלא תהיה בחדר אווירה
של הערצה מסוימת. כל הבגדים שלו נקנו על ידי אמא שלו והוא אף
פעם לא ביקש לדעת באיזו חנות. כדי שלא ילבש במודע מותג מסוים.
ההערצה היחידה שהניכרת לעין בחדר הקטן והפשוט שלו נבעה
מהדיסקים שלו. לאפרים היו הרבה דיסקים. אפרים עבד הרבה. ואפרים
אסף מעל 250 דיסקים. כולם, כמובן, מוסיקה טובה ומשובחת.
עוד חצי שעה מתחיל. אפרים כבר מתכונן לתזוזה. לובש ג'ינס שחור
(התוית נקרעה), חולצת טי שחורה (חלקה), מעיל שחור (ירושה מסבא)
ומשקפי שמש (ישנים של אמא), נעליים שחורות (ישנות של אבא) ויצא
לדרכו.
בפתח של המועדון הוא נעצר, נשם נשימה עמוקה עמוקה...ונכנס.
לא קידם אותו עשן ממכונת עשן, ולא עשן סיגריות ולא עשן אתם
יודעים מה. אלא חבורת ילדים בגילאי 12-13 ששרה ורקדה לצלילי
להיטי אמ.טי.וי האחרונים. בדיוק מה שהוא רצה.
אפרים עלה לעמדת הדי.ג'יי ונעמד מאחוריו. "השיר הזה מוקדש
לנערת יום ההולדת הכי יפה בעולם, טלי!" . "טלי, כמו השם של
אחותי" חשב אפרים והביט לעבר ילדה בלונדינית (מחומצנת) עם שמלה
ורודה (של מעצב), פן (ספר צמרת). "די חתיכה" חשב אפרים (חזיה
תומכת) "אבל לא הטיפוס שלי". הילדה עמדה במרכז הבמה ושרה שיר
של בריטני ספירס (מזייפת) וכשהדי.ג'יי איבד את נשימתו האחרונה
סביב החבל, אפרים ריחם על הילדה שנראתה כל כך כמו בריטני ספירס
וחשב לעצמו כמה שזה נורא, הדרך שבה המוסיקה משפיעה על צעירים
בימינו. המוסיקה הזו פשוט לא אומרת להם כלום על החיים שלהם.
חבל.