נעצתי את עיני בדף הבלוי שניצב מולי בראש השולחן.
הוא לא היה יפה יותר מהדפים שהכרתי עד כה, או מיוחד יותר, אבל
משהו אמר לי שהדף הזה הוא הרבה יותר מדף נייר בלוי שניצב מולי
בראש השולחן.
קשה לי להסביר את הקשר, אבל גם דניאל נהג להעניק חשיבות לדפים.
הוא טען, שגם פיסות עץ חסרות כל רגש או דעה יכולות לסמן עולם
ומלואו- ואיכשהו, דניאל תמיד צדק.
קירבתי את עיני לדף הבלוי,חיפשתי את סימן ההכר שלו, את המפתח
למציאות-ומצאתי את עצמי בוהה דקות ארוכות בדף נייר שבדיעבד
פשוט למדי.
איילה, שניצבה בקצהו השני של השולחן לא הבינה את פשר המבטים
ולאחר דקות של המתנה החלה גם היא להתבונן בדף הנייר.שנינו
חיפשנו משהו שמעולם לא מצאנו.ולמען האמת, גם דניאל לא מצא.