לשדה תהודה אוטומורפי מספר אין-סופי בחלקו של אידאלים מובחרים
לא החלטיים.
(טרי פראצ'ט)

אף פעם לא אהבתי אותו. לזכותו יאמר שגם הוא לא ממש חיבב אותי.
הוא הופיע יום אחד כשעוד הייתי בגן. רובי ויוסי שוב הכניסו לי
מכות איומות והמשיכו לבעוט בי אפילו כשכבר שכבתי על הרצפה, מגן
על ראשי ונאנק.

'מה זה המעיל הזה, יא פצלוח? לא מספיק שאתה שמן בלון?' רובי
צחק, ויוסי אחריו בגיחוך חסר שיניים. הם נתנו לי עוד מכה
מצלצלת אחת אחרונה על הראש, ונעלמו מאחורי הישבן הגדול של פיל
הפיברגלאס שעמד במרכז החצר. מעיל הדובון הצבאי - שאבא שלי,
מילואימניק, נתן לי באותו בוקר סגרירי - היה קרוע מן הצווארון
מטה, וכתמי דם טריים התפשטו לכיוונם הכללי של איי החול והאבק
שדבקו בצדו האחורי. ואז הבחנתי בו. הוא ישב על המגלשה השבורה
שיצאה לפיל הפיברגלס ישר מהמצח, וחייך אלי. 'מה, אתם עניים?'
שאל והצביע על המעיל שלי. 'אתה באמת שמן. ומסריח. החבורה שלנו
לא אוהבת שמנים, עניים ומסריחים שלא מתקלחים ואף פעם לא
מחליפים בגדים.' ישבתי שם על החול ושתקתי. כשהגיעה הגננת
בריצה, שמתי לב פתאום שאני בוכה. שוב. 'אלוהים אדירים, מה קרה
לך?!' היא צווחה, וניגבה לי בהיסטריה את הדם והדמעות מן הפנים
בגב ידה. 'הוא נפל מהמגלשה, רוחמה. זה הכל.' ההוא אמר והתרחק
לאט לאט, בצליעה, מן המגלשה. 'מי?' שאלה רוחמה הגננת, אבל הוא
כבר לא היה שם. הספקתי לראות אותו צולע במהירות ונעלם לתוך
הקרוסלה האדומה הגדולה שליד ארגז החול.

בימים שבאו אחר-כך הייתי הולך איתו מכות. רק איתו. על כל דבר.
רובי ויוסי כבר לא הציקו לי יותר, וגם לא העזו להתערב. הוא היה
לוקח לי את ארוחת העשר כל הזמן. יושב לו על השולחן, כולו נפוח
מחשיבות עצמית רגליו על הכסא שלי והוא לועס בפה פתוח וחייכני
את פרוסת החומוס-טחינה שקיבלתי מהגננת. כשהיה שוטף את כל
העניין במיץ הפטל מן הכוס שלי, הייתי מזנק עליו שטוף חימה,
ומצמיד את הראש הגדול שלו לשטיח. כשרוחמה הגננת הייתה מפרידה
בינינו הייתה תמיד אומרת: 'מה העניין פה? נו,באמת. מספיק ודי.'
משתמשת בצירופי מילים צורמים כדרכן של גננות. 'מספיק ודי'. כמו
'כולנו יחדיו' ו-'ילדים קטנים'. כאילו ש'כולנו' יכולנו להיות
איכשהו 'לחוד', או שיש 'ילדים' שהם  'גדולים'.

בכתה א' העניינים רק נעשו גרועים יותר. מחברות חשובות היו
נעלמות כך פתאום. בדידים שהגיעו בכמויות הכי קטנות, שהיה מהם
כל-כך מעט בקופסא - כמו מס' 3 ו-7 - היו נעלמים אף הם, או
נשרפים ונמעכים לבלי הכר. ידעתי שזה הוא. כולם ידעו. אז היינו
חובטים האחד בשני בהפסקות. פעם אחת הוא דחף לי את הראש לתוך
ידית הברזל של הברזיה , ושבר לי שן. הוא ניגש אלי מאחור, מתגנב
בשקט כמו חתול אשפתות, וריסק לי את הפרצוץ ישר לתוך המתכת
הקרה. כאב נוראי וחד התפשט לו במהירות בחלל הפה, והרגשתי את
השפתיים שלי מתנפחות למימדים מדאיגים. איגרפתי את ידי
והסתובבתי בפראות. נשמעה חבטה עמומה והוא בלע צווחה חנוקה ,
אוחז בידו המלוכלכת את פיו המדמם. הילדים מסביב הביטו בשנינו ,
וחלקם החלו רצים מבוהלים לכל עבר.

העניינים נרגעו מעט לאחר מכן. ביה"ס היסודי חלף עבר לו במהירות
אופיינית, והאידיוט לא ויתר ולו לרגע. הוא ניצל כל הזדמנות
להוכיח לי את עליונותו שלו עליי, ואת נחיתותי שלי תחתיו. אני
מצדי נמנעתי ככל האפשר מלהכניס את עצמי לעימותים טפשיים
ומיותרים איתו.

את אנה הכרתי בתיכון. הייתה זו הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי
מאוהב. הפעם הראשונה שהבנתי הכל. לא סתם חרמנות מעוורת, ולחצים
הורמונליים מאיזור המפשעה, אלא תחושה קסומה של אוויר דחוס
ומתוק שנע באיטיות עם כל תנועה ותנועה שלי, איבוד לפרקים של
יכולת ההתמצאות בזמן-חלל המידי, והלב שמנסה להשתלט באופן מוחלט
על שאר תפקודי הגוף, מעין מסע הרג המוני שלו על כל מה ומי
שהייתי אז. כשגיליתי שהיא שוכבת גם איתו, משהו בתוכי השמיע
צליל חנוק של 'קנאק!', והעולם כולו נצבע שחור. אני זוכר שראיתי
אותם. אני זוכר שהיא צחקקה מאיזו שטות שפלטה המפלצת. אני זוכר
יד אחת ענוגה נחה לה בעדינות קטיפתית בטפרים מעוותים ומושחזים
היטב של כף יד מיוזעת. אני זוכר שאיכשהו הגעתי עד אליהם, רגליי
קפואות, משקל גופי יוצר עיוותים ברצפת ביה"ס, מרים שברי בלטות,
ושניהם כמו ריחפו אליי. אני זוכר שאמרתי משהו.

('משהו...')

('מה ?...')

ויותר אני לא זוכר. לא באופן ברור,לא. צרחותיה של אנה נכנסו
ויצאו מתודעתי והבזקים באדום וכתום של איברים שונים ומשונים
הבליחו לנגד עיניי. הרגשתי כאב,

('....אלוהים, לא! מה אתה עושה?!....')

אבל לא כאב חיצוני. כאב לי בפנים.

('....בבקשה, תפסיק!....')

קולה של אנה נשמע מרוחק ואני

('....לא! לא! מה אתה....')

חשתי כאילו אני

('...בבקשה! מישהו....')

נשרף.

התעוררתי בבית החולים ועיניי זעקו לחשיכה מבורכת שעה שפקחתי
אותן במאמץ איום ונורא. צבעים לבנים-ירוקים בוהקים ומכאיבים,
הפכו אט אט לקירות, וילונות פרגוד ותיקרה.כאבי תופת אחזו
בגלגלי עיניי ובמצחי. לידי עמד רופא בחלוק לבן והתבונן בעניין
רב במכשירי הניטור וההחייאה. ליד המיטה ישבה אמא שלי, עיניה
האדומות והזקנות בורקות ולחות. היא זעקה בהיסטריה משהבחינה
שאני בהכרה. אחרי שחיבקה אותי ממושכות והכאיבה לי מאד שאלתי
אותה איפה אנה ואם היא בסדר, ואמא אמרה שהיא ברחה ברגע
שהעניינים יצאו משליטה

('יצאו משליטה?....')

ושהיא לא הגיעה לביה"ס כבר כמה ימים, ושהבהלתי אותה נורא ושהיא
מאד מודאגת בקשר אליי. 'תגידי לזונה שתדאג בקשר לפרצוף המזדיין
שלה שאני הולך לחתוך ולחרוך, אמא.' רציתי לומר אך פלטתי רק
'תגידי לה שלא תדאג.'  אמא הוציאה ממחטה לבנה ונקייה - חד
פעמית , ניגבה את עיניה וקינחה באפה. היא החלה לבכות שוב,
ושאלה שאלות מוזרות עליי ועל החיים שלי ועל אנה. עצמתי עיניים
ונאנחתי עמוקות. במיטה השכנה נאנח מישהו גם כן. 'אני לא לבד'
חשבתי , אוסף את מחשבותיי. עיניי נפקחו לפתע באימה מחלחלת.
משהו מוכר-לא מוכר הושיט יד מתה ומצורעת ממחשכי ראשי הזדחל
לאורך גבי ונעל את פרקיו המצהיבים על הביצים שלי. מבטי נפנה אל
הראש הגדול במיטה לידי - מבט עצמאי ואיטי, מסרב להשמע להוראותי
להשאר נעוץ בתקרת האקונומיקה.
'מה הבן זונה הזה עושה כאן!?....' זעקתי, ידי האחת, שלא גובסה,
נרעדת וסוגרת אגרוף.אמא נראתה מבולבלת לרגע, מסתכלת על
סביבותיה, מחפשת מישהו ליד הדלת, החלון, מכשירי הניטור.
'דוקטור בידרמן?' שאלה מתייפחת. 'הוא הרופא שלך'.
הבן זונה שכב שם, עיניו נפוחות, רגליו וידו האחת בגבס, והוא
נשען על ידו השניה מחייך אלי.

אחרי 3 שבועות העבירו אותי ואותו לבית-חולים אחר. משום מה
המטומטמים שיכנו אותנו באותו החדר. את אמא כמעט ולא נתנו לי
לראות, ולא הרשו לאף אחד לבקר אותי. הם דחפו לי תרופות, וסגרו
אותי בחדר. הם אמרו

('זה רק לטובתך, ילד...')

שזה רק לטובתי. הבן זונה לא סתם את הפה בהתחלה. היה נובח ויורק
עלי, לוחש באזניי דברים מטורפים, ומעלה בנוסטלגיה חולנית

('מאיפה אתה יודע את זה?...')

אפיזודות  עצובות

('את זה לא סיפרתי אף פעם...')

בחיי.

הוא סירב לאכול או ליטול מן התרופות שניתנו לו. 'הם מנסים
להרוג אותי. הם מנסים להרעיל גם אותך...' כך סיפר לי בלילות ,
לוחש כממתיק סוד. אחרי שבועיים הוא ברח מהחדר בפעם הראשונה. אח
מגודל - בחלוק בגוון שנהב מטונף ומסריח מסיגריות- החזיר אותו ,
מעקם את ידו עד שנשברה והשליך אותו לחדר. הוא נחת עליי בכזו
עוצמה שהצליח לרסק גם את ידי שלי כשנפלנו על הרצפה. 'ותשארו
פה' הוא גיחך. 'כולכם.' הוסיף.

אחרי שבוע נוסף הוא יצא שוב. ואז שוב ושוב. ושוב. בכל פעם היה
חוזר בסופו של דבר.
אחרי חמישה חודשים הוא נעלם. פשוט קם, לבש מכנסי ג'ינס שגנב
לילה קודם מאחד המטופלים על החלוק הירוק שלו, שיחק מעט כהרגלו
עם מנעול הדלת, חייך חיוך דפוק אחרון ויצא החוצה.


אני עדיין תקוע כאן. במקום הזה. הרופא שלי עומד על כך. הוא
טוען שאני עדיין זקוק ל'תקופת החלמה', כך הוא קורא לזה.

אותו לא ראיתי מאז. אני לא יודע מה קרה לו. אם חי או מת, או
איפה הוא נמצא, וגם לא ממש אכפת לי אם להודות על האמת. לפעמים
אני חולם עליו, חלומות מוזרים בהם הוא עומד על שפת נהר ומכה
במים כאחוז דיבוק זועק 'למה!?' שוב ושוב.

'למה!?...' הוא זועק.
'למה!?...' הוא מכה.

למה.

אני מתעורר.