תוגתי סוחפת את חושיי,
מערטלת את נבכי תוכי וחושפת חמה יוקדת.
במשעוליי רזייך נוהה,
בבוסתניי השפיות מסתעפות הדרכים:
אליי תזזית ואליי נכאים.
נופת צופיי התעתוע לא יפייסו את היהב השסוע,
שותת דם במשכבו.
טל מטפטף מעל ערשי, אל עיניי ניגר, מציף את נשמתי.
טובעת, זועקת, ערירית מול תבל מלא כלימה וסיאוב.
חזקי ידיי כי נחושתיים יכבלום מעתה ועד עולם.
טפחי על שכמי כי היא בצינת האדמה תשכב לנצח.
להבה שלוחת רסן חסרת עכבות מכלה את ורדיי גני שיבש.
נוגה היה המבט האחרון שנמלט מעינייך
ומרכבת האש סחפה אותך ממני.
רויי דאבון ויגון הם הרגעים שאינם בחלקך והמחשבות על לכתך.
עגובה לי אין, וכס מלכותי נודף צחנה מריקנותו,
איה מלכתי? איה שי השחקים?
תהום הנשייה שואבת את עברי, לוגמת מנפשי,
מפלס החיים יורד עימה ושלהבות אחרונות כבות
ועלטה מכניע אותי תחת זרועותיה החומקות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.