היא לא משהו. יש לה שיער קשי שטני ועיניים פשוטות וחומות. יש
לה ציונים בינוניים, יש לה ידע בסיסי בהישרדות על פני המקום
המוזר שנקרא כדור הארץ ובאיך לנפנף מחזרים בשקל תשעים שנדבקים
אלייך כמו זפת באלנבי. והיא גם ניגנה בגיטרה. אחלה גיטרה הייתה
לה, גיטרה פשוטה, אקוסטית, אבל היה בה איזה משהו מיוחד,
בגיטרה, וגם בה עצמה. אולי זה היה הצבע הלא ממש מעניין שלה עם
הניקיון ששלט בבית המיוחד שלה, ומשום כך שלט גם בגיטרה. בנוסף
לכל, היא גם הרעישה עם המיתרים די יפה, הרבה פעמים ביום, בעיקר
כי רצתה לרצות את המורה שלה לגיטרה, שהיה באמת אדם מאוד מיוחד.
הוא היה המורה הכי טוב לגיטרה בעיר. בהצטרפות מקרים מוזרה, הוא
גם היה המורה לנגינה בגיטרה הכי טוב ביקום הידוע. לא שזה כל כך
הרבה, אחרי הכל, היקום הידוע המזדרגג שלנו מסתכם בכדוה"א בלבד,
הוא ועוד כמה כוכבים שגם אם יש עליהם חיים הם לא שמעו בחיים על
הנדריקס, כלומר, הם פרימיטיביים ולא שווים שליחה מחודשת של
כוחות נאס"א לאזורם המרוחק מהשמש עד כדי בכי. ובכל מקרה, גם
בכוכבים שהיא בחיים לא תשמע על קיומם הוא נחשב למלך מורי
הגיטרות בכל הזמנים. אלא שההם מחוץ לפלאנטה לא יידעו בדיוק מהי
גיטרה.
מכל מקום, היא באמת הייתה משהו מיוחד, כי מי שהיה סביבה היה
מיוחד. היו לה מורות מאוד מיוחדות ובגדים מאוד מיוחדים וחבר
מאוד מיוחד וידידים מאוד מיוחדים וחברות מאוד מיוחדות ודורמן
שהיא מיודדת איתו בבארבי מאוד מיוחד וכסף של אבא שלה, שהיה גם,
אגב, מאוד מיוחד, וגם הכסף שלו היה מיוחד, בעיקר הכמות שלו, כי
מאיפה שהוא בא אנשים לא עשו הרבה כסף.
לפעמים אנשים תהו אם היא לא באמת כזאת מין משהו מיוחד כמו שהיא
כלומניקית שמוקפת באחלה אנשים. והם טעו, משום שהיכולת שלה
למצוא אנשים מיוחדים להקיף בהם את עצמה הפכה אותה למיוחדת,
וזאת הייתה נקודה שרוב האנשים פספסו. היא עצמה בהחלט לא הייתה
יפה במיוחד או משעשעת עד כדי בכי או חכמה עד כדי תדהמה או רזה
מאוד, אפילו. אלה שאנשים לא יכלו לראות, גם אם היה בה כשרון,
כי האחרים המדהימים תמיד הסתירו אותו. ולפעמים, כשכל הפמליה
שלה הייתה מראה את המיוחדות שלה, לשנייה שמת לב אליה עצמה, איך
עמדה בצד והביתה בהם בהתלהבות של ילדה בת שש שהולכת בפעם
הראשונה עם אבא שלה לקרקס ושואלת אותו בשמחה אינסופית אם גם
היא תוכל להיות כמוהם כשתגדל, והוא עונה לה בקול עייף של אדם
שכבר ראה הרוב בחיים שהם אנשים מאוד מיוחדים, והיא, בלי עין
הרע, עוד מאז שנולדה לא מאוד מיוחדת, ולשנייה אחת שקלת לגשת
אליה, לגלות את הניצוץ של המיוחד שלה שבהק מתוכה כמו נורת
ניאון, ואז ההיא שיש לה חוש הומור מיוחד תזרוק לך קריצה ואתה
תשכח אותה שם.

[הסיפור הזה הוא אחיו הרוחני של הסיפור "דנה דה מילו" שכתבתי
אני. נסו ותהנו]