מבית היוצר של אור.
פיק שנכתב לכבוד האחד באפריל.

זאת היתה מתיחת המאה, חשב לעצמו הארי בשעה שירד במדרגות אל עבר
מקום המפגש שקבע עם הרמיוני כדי לספר לה את הרעיון. הוא חשב על
הרעיון לפני יומיים, כשרון ניצח אותו שוב בשח-מט. זה היה מעצבן
למדי, הארי שנא להפסיד, אבל הנה תבוא הנקמה. הוא רק קיווה
שהרמיוני תסכים, עם קצת שיכנוע, היא תסכים.

הוא חיכה שם כמה דקות ואז הופיעה הרמיוני.
"רצית משהו הארי?" היא שאלה, מתנשפת ממאמץ הירידה של שש קומות
בריצה מהירה.
"אה... טוב... אה..." הוא ניסה למצוא את המילים להתחיל להסביר
בהם את התוכנית שלו. היא לא בטוח תאהב אותה.
"היה לי רעיון... מכיוון שפרד וג'ורג' כבר לא בסביבה הרבה זמן,
ועוד כמה חודשים האחד באפריל אבל צריך זמן לזה, אולי... מה את
אומרת על... לעבוד על מישהו?" הוא הציע, תוך שבתוך-תוכו הוא
מתפלל שהיא תסכים.
"על מי?" היא הרימה גבה בחשדנות.
"אה... על רון?" הוא גרם לזה להישמע כאילו הוא חשב על רון
באותה השניה.
"איך?"
הארי חייך בשביעות רצון. יש סיכוי שהיא תסכים, אם הוא יגרום
לזה להישמע כאילו זה לא יפגע באף-אחד.
"אמ... חשבתי על זה שאולי, נעבוד עליו ש... נו, שאת מישהי
אחרת. נראה מה יקרה" הוא אמר בחיוך. הרמיוני נראתה חושבת.
ומה יצא לי מזה?" היא שילבה את ידיה על חזה ונעצה בהארי מבט.
"תדעי משהו שלא היית יודעת אם לא הייתי משתף אותך בענין?" הציע
הארי. הוא יכל כמעט לראות איך הרמיוני שוקלת ברצינות להצטרף
אליו.
"נו טוב, שיהיה" היא אמרה לבסוף והארי חייך.
"נתחיל מחר ביציאה להוגסמיד. את צריכה ל..." הוא התחיל ללחוש
משהו להרמיוני.

למחרת, רון יצא להוגסמיד. כל הבוקר הוא חיפש את הארי והרמיוני
אבל לא מצא אותם בשום מקום. זה היה די מדכא.
הוא לא ידע שהארי והרמיוני היו בחדר המועדון הריק-עכשיו
והתכוננו למתיחה.
הארי מצא (או יותר נכון- ג'יני מצאה בשביל הארי) קסם לצביעת
השיער והרמיוני התהדרה עכשיו בשיער בלונדיני וחלק (שאמור להפוך
לחום אחרי המקלחת). היא החזיקה תיק גדול, שהיתה אמורה לתת
להארי אחר כך, ובו היו גלימה סגולה, בגדי מוגלגים אופנתיים
במיוחד ונעליים שהתאימו. אם הארי לא היה יודע שזו הרמיוני,
בחלוק הוגוורטס באופן זמני, הוא לא היה מזהה אותה. היא שמה
עדשות מגע ירוקות מכושפות, ושיניה, שהיו סימן ההיכר שלה פחות
או יותר, כבר לא היו גדולות בכלל.

"אז... אה... איך אני נראית?" היא שאלה לבסוף, אחרי שבדקה שאין
בשערה יותר- מדי פסים חומים. הארי סקר אותה בעיניים בוחנות
ושרק.
"לא הייתי מזהה אותך. אני רק מקווה שגם רון לא יזהה אותך" הוא
ענה והרמיוני המרוצה לקחה את התרמיל ויצאה אל עבר הוגסמיד.

רון ישב בשלושת המטאטאים ושתה כוס בירצפת. הוא חיכה בשיעמום
להארי והרמיוני אבל הם, כך נראה לא התכוונו לבוא.
הפעמון בכניסה לפונדק צילצל ורון הסתובב במהירות, מקווה לראות
שם את הארי או הרמיוני, אבל הם לא היו שם. במקום זאת נכנסה
מישהי אחרת. רון חייך לעצמו כשראה אותה. היה לה שיער בלונדיני,
ארוך וחלק. היא לבשה גלימה סגולה כהה מעל חולצת קטיפה ארוכה,
שחורה וצמודה ומכנסי ג'ינס כהים. היא נראתה בערך בת ארבע עשרה
או חמש עשרה.
היא סקרה את הפונדק בעיניים גדולות וכנראה-ירוקות (לא ראו
ממרחק כזה מספיק טוב) ונאנחה כשראתה שאין מקום. היא ניגשה לבר,
הזמינה כוס בירצפת וחיפשה מקום לשבת בו.
רון עקב אחריה כשהביטה על כל השולחנות והמשיך להביט בה
כשהתקרבה לשולחן שלו,  חייכה ושאלה אם אפשר לשבת. הוא הציע לה
את הכיסא ממולו.
"היי, אני אלי ווטרסון, אפשר לדעת מי אתה?" היא חייכה חיוך מלא
שיניים לבנות.
"ר-ר-רון וויזלי" הוא גמגם. חיוכה הפך ליותר גדול. היא הושיטה
יד ולחצה את ידו של רון. רון הביט במתח אל הדלת.
"אה... אתה מחכה למישהו?" היא שאלה בהרמת גבה.
"ל-ל-לא... סתם..." הוא מלמל, מעביר את מבטו מ"אלי" אל הדלת
ושוב אל אלי. אלי-הרמיוני הביטה במהירות אל עבר המקום שבו היה
אמור להיות הארי. הוא לא היה שם.
"אז... תספר לי קצת מה אתה עושה פה, אם כבר?" היא שאלה בניסיון
ליזום שיחה.
"אני לומד בהוגוורטס. רגע... כשחושבים על זה למה את לא לומדת
בהוגוורטס?" הוא שאל בסקרנות. אלי-הרמיוני (אוקיי, נמאס לי,
פעם זה יהיה אלי ופעם הרמיוני, כשצריך הרמיוני-זה יהיה
הרמיוני, צריך אלי, יהיה אלי. קאפיש?) החווירה מעט.
"אני... אה... תיירת. כן, אה, תיירת. אנחנו אנגליים במקור
וחזרנו לבקר בסביבה. בדרך כלל אנחנו מטיילים בעולם" היא
המציאה. נראה היה שזה עבד כי רון הביט בה בעוד-יותר רושם.

הם ישבו בפונדק בערך שעתיים ודיברו ואז רון, שראה שהארי
והרמיוני לא מגיעים, מן הסתם, הזמין את אלי לסיבוב בהוגסמיד.
הם טיילו בכל החנויות, קנו לעצמם כל אחד סבון שמלכלך את
המתרחצים בו מזונקו ולבסוף, אלי הזמינה את רון לשוקולד
חלב-אגוזים מהדובשנרייה. רון לא זיהה את הרמיוני בכלל. התחפושת
עבדה. הרמיוני ידעה שהיא אמורה לזכור מה היה כדי לספר להארי
אבל היא היתה מרוכזת מדי בלגרום לרון לא להבין שזו היא ולכן לא
התעסקה בזה יותר מדי.

בשעה שלוש בצהריים, תלמידי הוגוורטס היו צריכים לחזור. רון קבע
להיפגש עם אלי ביציאה הבאה להוגסמיד, עוד שבועיים.

"אתה לא תאמין את מי פגשתי בהוגסמיד" אמר רון להארי בארוחת
הערב תוך כדי לעיסת תפוחי אדמה. הארי הביט אל הרמיוני במהירות,
דבר שרון לא ראה שעשה ואז הביט חזרה אל רון במבט מסוקרן.
"אתה חייב להכיר אותה, בפעם הבאה שנהיה בהוגסמיד" הוא אמר
להארי. הרמיוני עשתה את עצמה לא מתענינת והעסיקה את עצמה
בשליחת מבטים משועממים מדי פעם אל עבר לבנדר ופרוואטי.
הארי לגם עוד מיץ דלעת, כדי להסתיר ציחקוק.

הרמיוני התחילה להתרגל להיות "אלי" מדי פעם. בהתחלה זה היה
בשביל הארי. הארי ביקש, היא הסכימה, מה שהתחלת צריך לסיים. היא
הרי תגלה לרון בסופו של דבר לא?
אבל עכשיו... אולי זה היה בשביל עצמה. היא כבר לא ידעה, זה היה
מבלבל מדי. היא נהנתה להיות בלי הארי. עד כמה שהיא אהבה את
הארי (והיא אהבה את הארי כמו האח שלא היה לה, לכל הפחות), רון
היה, מסתבר, הרבה יותר סימפטי.
בתור אלי היא יכלה להרשות לעצמה להיות יותר משוחררת. היא לא
הרגישה את הנטל הזה של החוקים שיושב על כתפיה מפני ש... טוב,
היא הרי לא אמיתית, היא יכולה להרשות לעצמה להיות לפחות קצת
מוזרה. אחרי הכל, גם אלי היתה צריכה אישיות משלה.
אחרי חמש יציאות להוגסמיד (שהתפרשו על פני שלושה חודשים) היה
לה כבר "יומן אלי" קטן שבו רשמה פרטים כדי שלא תסתור את עצמה
כשהיא מדברת עם רון.
היא נהנתה להיות אלי. היא יכלה לצחוק מבדיחות שלרון בדרך כלל
לא היה נעים לספר להרמיוני, היא יכלה להזמין את רון לבירצפת
בלי לפגוע בו (אחרי הכל, אלי לא יודעת כלום על המצב הכלכלי של
הוויזלים), היא יכלה להיות פחות מנומסת. היא ידעה שהארי היה
תמיד עוקב אחריהם, בסביבה, מנסה לראות את תוצאות רעיונותיו,
וזה לא הפריע לה, כלומר, בדרך כלל.
רק דבר אחד התחיל להפריע לה: רון. היא מאוד אהבה להסתובב איתו,
אפילו, ואולי אפילו בעיקר, בתור אלי. הפריע לה שהיא הרגישה...
היא הרגישה שרון מתאהב באלי. היא הכירה את רון כבר מספיק זמן
כדי לדעת שזה מה שקרה. היא ידעה שהוא נדלק על פלר אחרי שראה
אותה במשך חמש דקות, היא גם ידעה שהוא התנהג אז מוזר, ובכן,
הוא התנהג מוזר גם עכשיו. הוא היה מנסה להרשים את "אלי" בכל
מיני קסמים שידע, או בדיבורים על קווידיץ'. היא ידעה שבסוף היא
תצטרך לגלות לרון את האמת וידעה שאם היא תתן לו ללכת רחוק מדי
אם האהבה הזו, זה יגמר רע מאוד. הוא לא ידבר איתה לעולם, במקרה
הטוב.
אבל... הארי ביקש ממנה, היא לא יכולה להרוס את המתיחה באמצע,
הכל יתקלקל.
היא החליטה לדבר עם הארי.

"אה... הארי" אמרה הרמיוני יום אחד כשישבו לבד בחדר המועדון של
גריפינדור. רון התקלח אחרי שיעור אומלל במיוחד
בטיפול-בחיות-הפלא. הארי הרים אליה את עיניו.
"יש בעיה?" הוא שאל תוך הרמת גבה.
"חשבתי על זה... כל הקטע עם המתיחה, ואולי... אולי לא כדאי
להמשיך עם זה?" היא אמרה בחשש. הארי נראה מופתע מעט.
"אבל... אבל זה הלך מצוין. אל תהרסי הרמיוני, יש עוד חודש עד
האחד באפריל, תגלי לו אז" הוא הציע. הרמיוני נאנחה.

ביום היציאה הבאה להוגסמיד, השמים שהשתקפו בתקרת האולם הגדול
היו כהים מאוד. הרמיוני שמעה חלק מהתלמידים  מציעים לחבריהם
שלא לצאת להוגסמיד כי נראה היה שעומד לרדת גשם. הרמיוני
התכוונה לצאת בכל זאת. הרי אלי לא יכולה להבריז לרון.
הארי והרמיוני תמיד היו מוצאים תירוצים למה הם לא היו
בהוגסמיד. פעם הרמיוני היתה אמורה לעזור לכיתות נמוכות ולהארי
היו אימוני קווידיץ', פעם הארי היה צריך להכין עבודה נוספת כדי
לשפר את הציון בלחשים והרמיוני אמרה שהיא עוזרת לו. אבל כבר
התחילו להיגמר להם התירוצים. היום הארי היה בשיחה עם מקגונגל
והרמיוני היתה אמורה להכין שיעורים בכשפומטיקה. רון נראה נרגש
ומצפה למשהו ולהרמיוני היתה הרגשה מרירה-מתוקה שהיא יודעת למה.

"חבל שלא פגשתם אותה בכל הפעמים. היא ממש נחמדה והכל" הוא אמר
בהתרגשות והוסיף בלחישה להארי שהרמיוני זכתה לשמוע "וגם ממש
יפה".

היא שירכה את רגליה להוגסמיד. השעה היתה עשר בבוקר והיא קבעה
להיפגש עם רון באחת עשרה. היא נכנסה לתא שירותים ציבוריים
בסביבה והחליפה את בגדיה לגלימה הסגולה, ג'ינס וסוודר. היא
החליטה לתאם פרטים עם הארי, שדפק בדלת ונכנס לתא השירותים.
"טוב, אז את תספרי לו בסוף?" שאל הארי את הרמיוני בקול עניני.
הרמיוני הביטה הצידה.
"אה... הארי, תשמע אני... אני חושבת שלרון יש איזה... אני
חושבת שהוא נדלק על אלי" היא אמרה במהירות והסמיקה.
"הוא פשוט מתנהג לידי, אני מתכוונת, לידה, נורא מוזר כמו...
כמו עם פלר" היא הסבירה. "אז אם לא אכפת לך, אני מעדיפה לספר
לו שזו אני ו... ובבקשה היום אל תעקוב אחרינו" היא מלמלה
והביטה בהארי בתחינה. הארי לא נראה מרוצה אבל משך בכתפיו.
"טוב בסדר... אבל ככה אני אפסיד את כל הקטע" הוא הרים את
גבותיו באנחה.
"אל תדאג, אני אספר לך אם היה משהו מענין" היא שיכנעה אותו
וצפתה אחריו כשיצא מהתא והלך אל עבר "דרוויש ובנגס".
הרמיוני הביטה סביב כדי לראות אם אין בשירותים משהו שהיא שכחה
לתת להארי וכשראתה שאין, יצאה גם היא לעבר שלושת המטאטאים.

רון ישב ליד שולחן העץ המרוט וחיכה לה. היא בכלל לא ידעה עדיין
מה היא ורון היו, מה אלי ורון היו ליתר דיוק. הם לא היו זוג,
היא החליטה שהם ידידים.
היא קראה בשמו ונופפה. רון כאילו התעורר בבת-אחת. הוא חייך
אליה חיוך גדול במיוחד ונופף אליה חזרה, בצורה מעט גמלונית.
היא חייכה בחזרה, מנסה לא לחשוב מה תהיה התגובה שלו בעוד כמה
שעות. במקום זאת, היא התיישבה והציעה לו מקום שאליו הם יוכלו
ללכת היום. פארק הוגסמיד נשמע כמו מקום נחמד.
רון הסכים ואחרי הליכה קצרה מהפונדק הם מצאו את עצמם בפארק. זה
היה, מן הסתם, מקום מכושף. היו שם המון עצים בכל מיני צבעים
שלא בהכרח היו קשורים איכשהו לכלורופיל. חלקם היו ורדרדים עם
פירות עגולים וצהובים. היו גם כמה כסופים נוצצים שהבהיקו בשמש,
שלא נראתה עכשיו בגלל העננים, היו כאלה בלי עלים בכלל שגזעיהם
היו דקים ושבריריים ובערוגות פרחים סגולים הבהיקו מטל וקורי
עכביש, פיות גרו בתוך השיחים וספסלי האבן, שהוצבו מאחורי העצים
בכל מיני פינות, היו מכושפים כדי שישארו יבשים. הם התיישבו על
ספסל אחד כזה, מוסתר מהשביל בזכות עץ אדום-כהה.
"יש משהו שאני צריך להגיד לך"-"יש משהו שאני צריכה להגיד לך"
הם אמרו שניהם ביחד ואז צחקו באותו זמן.
"קודם את"-"קודם אתה" הם אמרו שוב ביחד ושוב צחקו.
"יש לנו טלפתיה" הם אמרו אחד לשני, שוב באותה השניה. ואז
התחילו לצחוק ממש. הרמיוני-אלי הרימה את עיניה והביטה ברון.
היא גילתה שהוא עשה בדיוק את אותו הדבר. היא חייכה אליו חיוך
קטן והרשתה לעצמה להביט בתוך העיניים הכחולות-כחולות שלו. היא
הזכירה לעצמה שגם הוא מביט בעיניים ירוקות-ירוקות, שלא היו
לגמרי העיניים שלה. עדשות קסם, לצערה.
אבל אז היא הבינה מה קרה באותה שניה וליבה ביצע מין ריקוד
מוזר. היא ידעה שזה היה מה שהולך לקרות. היה את הרגע לפני זה,
והולך להגיע הרגע אחרי זה. והרגע שהיא צפתה אכן הגיע. היא לא
ידעה אם היא רצתה שזה יקרה. כשהיא חשבה על זה, היא כן רצתה שזה
יקרה. היא התקרבה אל רון שישב לידה, עצמה את עיניה ונתנה לו
לנשק אותה.
הוא לא ידע את מי הוא מנשק, היא חשבה בעגמומיות. רון חיבק את
כתפיה כדי למשוך אותה יותר קרוב אליו. הוא בטוח שזו אלי,
המצחיקה, היפה, הדמיונית לגמרי.
אבל, שיהיה, היא חשבה לעצמה, עדיין עוצמת את עיניה ומרחפת לה
באושר. מחר הוא לא ירצה לראות אותה, עכשיו מה יש לה להפסיד?
היא העבירה את ידיה אל מאחורי צווארו, נדהמת מהאומץ שלה. אבל,
אחרי הכל, היא לא הרמיוני. היא אלי. יותר משוחררת מהרמיוני, עם
יותר ביטחון עצמי מהרמיוני, רון אוהב אותה, לא את הרמיוני.
ולחשוב שאם היא היתה מדברת במקומו קודם זה לא היה קורה. אבל זה
קרה, וזה היה מושלם מדי בשביל להיות אמיתי. ובכן, זה לא אמיתי.
ועוד מעט זהי ייגמר. אבל בינתיים, היא נהנתה להנות מהספק של
רון. אי הידיעה יכולה להיות דבר טוב לפעמים, היא חשבה לעצמה
ואז הרגישה שרון מתקרב אליה על הספסל והפסיקה לחשוב.
היא באמת, אולי, היא אהבה אותו. זה נהיה ברור רק בשבוע האחרון
אבל זה היה שם. ובזכות "אלי" הוא אוהב אותה חזרה... כלומר, עד
שאלי תפסיק מלהתקיים. מזל שהיא ביקשה מהארי לא לעקוב אחריהם
היום. זה היה יכול להיות מאוד לא נעים. אבל עכשיו... עכשיו הכל
היה בסדר. אפילו מעולה. העולם היה מושלם והלב שלה דפק ב"בומים"
קטנים שהגיעו עד האוזניים וגרמו לה לעוף יותר טוב מסוכריות
רחף.
היא פקחה לשניה את עיניה כדי לוודא שהחלום אמיתי וראתה שהוא
כן, כלומר, כמעט כן. רון היה שם, במרחק אפסי מפניה שלה, וכך גם
היא, וכך גם הרבה קצוות שיער בלונדיניות שנחו בשלווה ליד פניה.
כמה שניות אחרי שפקחה את עיניה היא ראתה שגם רון פקח את עיניו
והביט בה. שניהם צחקו, התקרבו יותר אחד לשני על הספסל והמשיכו
להתנשק. היא כבר תספר לו ביום אחר. היום כל-כך חבל להרוס הכל.
הם היו שם, בפארק על הספסל, בערך שעתיים. היא הודתה להכל כל-כך
הרבה פעמים. היא ליוותה את רון עד השער של הטירה. כל הדרך הם
החזיקו ידיים והיא היתה מאושרת. רון הביט בה כאילו היא הדבר
המדהים ביותר שראה, והיא, היא הביטה בו כך כבר שבוע לפחות, אבל
הוא לא שם לב.
"טוב... אני מניחה ש... להתראות" היא אמרה והסתובבה כדי לחזור
לשביל שמוביל אל הוגסמיד.
"חכי!" הוא קרא ואז רץ אליה ונישק אותה לפרידה. היא חייכה,
נתנה לו להעביר קצוות שיער ארוכה (בצבע קש שהיה בשמש הרבה זמן)
אל מאחורי אוזנה הימנית ואז נופפה לו לשלום והלכה.

עכשיו מה היא תעשה? היא לא יכולה לספר להארי מה קרה... היא רק
תספר לו שלא היה לה האומץ לספר לרון. כן, זו ללא ספק היתה
תוכנית טובה.
היא המשיכה אל מורד השביל וחצי הדרך נכנסה אל צריף האחסון של
פילץ' שבו השאיר הארי את התרמיל בדרך כלל, היא החליפה
למדי-הוגוורטס והשפריצה קצת מים מהשרביט שלה על שערה כדי למחות
את הצבע הבלונדיני. היא יצאה מהצריף רק כדי לראות את הארי,
אוחז ב"אש-המחץ" שלו. ברגע שראה אותה הוא התפקע מצחוק.
"א-אתם! את נישקת אותו!" הוא אמר, מגמגם מרוב צחוק. פיה של
הרמיוני נפער בבעתה.
"הארי!" היא קראה ולחייה התחילו להאדים מכעס ומקצת בושה.
"ביקשתי ממך לא לעקוב אחרינו היום".
הארי לא נראה מתחרט. הוא המשיך לגחך. כבר ירדו לו דמעות מרוב
צחוק. להרמיוני כמעט ירדו דמעות מרוב כעס.
"אתה הבטחת! אם הייתי מספרת לו והוא היה נעלב, זה היה מאוד לא
יפה מצדך. לא חשבתי שאתה כזה הארי, ואני מעדיפה כרגע שתעיף את
עצמך מהעיניים שלי" היא צעקה עליו ואז הלכה משם חזרה אל הטירה,
משאירה את הארי המום מעט ומנגבת את דמעת הזעם שהתגלגלה על
לחיה.

הרמיוני ישבה בחדר המועדון והעמידה פנים שהיא קוראת ספר. הארי
ורון שיחקו שח בשני הכיסאות לידה. רון שלח אליה מדי פעם מבטים
מודאגים והארי שלח בה מדי פעם מבטים מגחכים שגרמו לה לרצות
להרביץ לו. היא לא תדבר איתו יותר. לעולם. היא הביטה ברון
כשקיוותה שהוא לא מסתכל עליה. מענין אם הוא היה מנשק אותה אם
היא לא היתה נראית כמו אלי. היא ידעה שרון יכול להיות שטחי...
אבל עד כדי כך?
רון לעומת זאת, נראה לגמרי כרגיל, כלומר עד ש...
"הארי" אמר רון כשסיימו לשחק את המשחק החמישי שלהם. "אתה זוכר
שסיפרתי לך על אלי, זאת שפגשתי בהוגסמיד?" הוא אמר בהתלהבות.
הארי שלח עוד מבט מגעיל ופוגע במיוחד אל עבר הרמיוני, שהרימה
את עיניה מהספר.
"אז היום" התחיל רון ואז התקרב אל הארי ולחש לו משהו. להרמיוני
היתה הרגשה לא נעימה שהיא יודעת מה. הארי חייך אליו.
"אז אתם חברים?" שאל הארי בתמימות לבסוף. רון הנהן בהתרגשות.
הרמיוני העיפה מבט שונא בהארי ואז מבט רך-הרבה-יותר ברון, סגרה
את הספר בטריקה ועלתה אל חדרי השינה.

האחד באפריל. היום. הרמיוני לא יכלה לעמוד בזה יותר. ביציאה
היום, היא תספר לו.
היא יצאה להוגסמיד כרגיל, בתור אלי, כמובן. היא לא אמרה דבר
להארי, מפני שלדעתה הוא כבר לא היה שותף למתיחה אחרי מה שהעז
לעשות לה. למען האמת, היא בכלל לא דיברה עם הארי. עם רון היא
דיברה בכל פעם שהארי לא היה בסביבה, מה שהיה די קשה כי לדעתה
הארי נדבק לרון כמו מסטיק לנעל, תמיד כשחשבת שהנה נפטרת ממנו
אתה עושה צעד והרגל נדבקת למדרכה. היא גם נמנעה מלדבר עם רון
מפני שכל פעם שהוא חייך אליה בגלל משהו, היא התחילה להסמיק
ונאלצה להביט הצידה, דבר שגרם לרון להביט עליה בגבה מורמת.
השמים היום היו מעוננים בעננים שחורים כמו בפגישה הקודמת שלה
עם רון אבל הפעם ממש, והיא התחילה לדאוג. היא קבעה לצאת עם רון
לטייל בחוץ היום אבל הקסם שצבע את השיער שלה לזהוב שכזה היה
מתפרק ונעלם במים, ואם ירד גשם... היא לא רצתה לחשוב על זה.

היא קבעה להיפגש עם רון בפארק הוגסמיד. כשהיא הגיעה בריצה רון
כבר ישב על הספסל "שלהם". היא לא יכלה להתאפק, ואם היא כבר
בתור אלי, היא יכולה לנשק אותו נכון? אז זה מה שהיא עשתה. הוא
לא התנגד אלא פשוט משך אותה לכיוונו על הספסל. הרמיוני לא
האמינה כמה הוא יכול לאהוב מישהי, כלומר, היא ידעה שהוא אהב את
"הרמיוני" בתור ידידה אבל לא האמינה שהוא יכול להתגעגע כל-כך
למישהי, ולפי איך שהוא נישק אותה-הוא התגעגע.
היא התיישבה לידו על הספסל, הביטה בו וצחקה.
"מה כל-כך מצחיק?" הוא שאל ובדק שאין לו שום דבר על הראש.
"כלום" היא אמרה במהירות.
"כבר אמרתי שאני צריכה לומר לך משהו?"-"כבר אמרתי שאני צריך
לומר לך משהו?" אמרו, שוב, שניהם ביחד. כבר היה יותר קשה
להוציא משפט בלי שרון יגיד אותו שניה לפניה.
ברק הבזיק לפתע בשמים.
"כדאי שנלך" אמרה הרמיוני במהירות.
"לא... בואי נישאר פה... רק עוד כמה דקות" הוא ביקש, והיה כל
כך "רון" עד שהיא לא יכלה לסרב, אפילו אם זה יעלה לה בדרך שבה
רון יגלה שהיא מחופשת.
"טוב... אה... מה רצית להגיד לי?" שאלה הרמיוני את רון
בסקרנות, בודקת ליתר ביטחון ששיערה עדיין בהיר ולא ירד ממנו
הקסם. הכל היה בסדר.
רון הביט לשניה הצידה ונשך את שפתו התחתונה.
"רק ש... אני אוהב אותך ו..." הוא לא המשיך אלא הניח את ידיו
על פניה ומשך אותה אליו בנשיקה.
עוד ברק האיר את השמים ואז התמלאה לפתע הסביבה ברעש המדאיג
ביותר שהרמיוני יכלה לקוות לו ברגע זה- טיפות גשם. הרמיוני
ניסתה להתרחק בחשש מרון תוך מלמול על "כדי שלא נירטב" אבל הוא
נראה מתעלם. היא ידעה שבעוד כמה שניות הוא יגלה את האמת, השיער
שלה כבר היה מספיק רטוב בשביל שהקסם יוסר, אז למה לא להנות עד
הסוף. הוא יפסיק לאהוב אותה בעוד כמה דקות...
היא ידעה שהוא לא יפקח את עיניו עד שלא יקרה משהו ולכן היא
השקיעה בשניה אחת את כל האהבה שלה לנשיקה, ואז התרחקה ממנו.
היא לא היתה מסוגלת להביט בעיניו ולכן הביטה ישר אל ברכיה.
"זה מה שרציתי לספר לך" היא אמרה בקול חלוש אל הברכיים שלה.
היא חיכתה לשמוע צעקת כעס של רון אבל זו לא באה ובמקומה היא
שמעה את רון מולה אומר-
"וזה מה שרציתי לספר לך". היא הרימה את עיניה מהרצפה רק כדי
לראות את הארי, יושב לידה על הספסל, כמה קצוות אדומות בשיערו,
הנמשים מתחילים להיעלם מפניו והוא משתנה במהירות ממראהו הרגיל
של רון אל הארי. כמו בשיקוי פולימיצי. הוא צחק ואז חייך אל
הרמיוני המזועזעת תוך מלמול "אחד באפריל שמח".