הטלפון צלצל, מפריע בכך לפריסיליה בזמן שהתאמנה בכינור שלה.
שוב מנדנדים לי, חשבה.
"הלו." ענתה לטלפון.
"פריסיליה?!" זה היה השוטר מהתחנה, אנטוני, היא יצאה איתו
בעבר.
"כן טוני, מה אתה רוצה? אתה מפריע לי באמצע זמן הכינור שלי!"
"פריסיליה, אני לא יודע איך לומר לך את זה...אבל, אביך נמצע
בביתו..."
"אני יודעת שהוא בבית שלו הוא התקשר לפני שעתיים!"
"הוא נרצח פריסיליה!"
פריסיליה שמתה את הטלפון, בהתה בקיר הסדוק, והתעלפה.
"הלו? פריסליה, את שם?"
שלוש שעות אחרי כן
פריסיליה ישבה על הכסא שהביאו השוטרים, הסתכלה בדממה על הספה
עליה מצאו את אביה, כמה אירוני שהספה הייתה בצבע בורדו עז.
חוץ מאביה לא הייתה לה משפחה, בעצם כן הייתה לה, היה לה בן דוד
רחוק, הוא גר בישראל.
היא החליטה להתקשר אליו לישראל, אבל דחתה מיד את הרעיון כשראתה
אותו בדלת.
"פריסליה, הם אמרו שפאבלו נרצח!" אמר שלמה בקול עצוב ובמבטא
ישראלי עבה.
"שלמה, החזק אותי." בכתה פריסליה, מושיטה את ידיה אליו.
הם התחבקו, מתנחמים זה בזרעותיו של זה, ביודעם שעדיין יש להם
משפחה, הם לא לגמרי לבד.
"אדוני, גברתי." החל אנטוני.
"כן טוני, מה העיניין?" שאל שלמה.
"שלמה, כמה חבל שאנו נפגשים בנסיבות נוראיות אלו. המשטרה לא
יכולה לעשות הרבה בעיניין זה, אבל אפשר להתקשר לחבר שלי, הוא
בלש והוא פתר כמה מקרי גניבות."
"נשכור אותו!" אמרה פריסיליה בהחלטיות "אתן את כל כספי למי
שימצא את רוצחו של אבי!"
"ושל דודי." הוסיף שלמה.
"נתקשר אליו בהקדם האפשרי." אמר אנטוני.
יומיים לאחר מכן
מקס ישב במשרד שלו, מרוצה מאיך שהעסק מתנהל.
מקס היה בלש, הוא פתר לאחרונה תיק גניבה בעזרת השוליה החכם
שלו, יואב. יואב הכין אוכל בינתיים.
אבל השקט לא נמשך זמן רב, הטלפון הכחול צלצל.
"מעניין מה קרה הפעם." אמר יואב ביאוש.
"אני אענה." אמר מקס.
"מן הסתם." העיר יואב.
מקס חייך וענה.
"מקס מדבר, מי זה?" אמר.
"מקס, זה אנטוני, ויש לי חתיכת תיק להפיל עליך."
מקס נאנח וענה "נהדר, מי גנב מה ובאיזה הקשר?"
"לא מקס, זה לא גניבה. רצח"
מקס הקדיר פנים לפתע.
יואב הסתכל עליו ונבהל "מה קרה?, סך הכל גניבה, אף אחד לא
מת..."
מקס הסתכל על יואב בעיניים פעורות לרווחה ושאל את אנטוני,
"מי מת?"
יואב הבין. הוא רץ לטלפון.
"מי מת? מי מת? לעזאזל איתך שוטר! מי מת?" צעק.
מקס הקשיב לטלפון, מחכה לתשובה מאנטוני.
"פאבלו, התכשיטן."
"פאבלו" אמר מקס.
"פאבלו?" שאל יואב.
"כן, פאבלו!" אמר מקס, בטון קצת עבה יותר ובקול חזק יותר.
"מקס, מחר בשבע בערב, תבוא לבית שהיה של פאבלו, בתו פריסיליה
תהיה שם, וגם אחיינו מישראל."
"אחיינו מישראל? לא ידעתי שיש לו אחיין. אני אהיה שם."
יואב הסתכל בעיניים מאשימות על מקס, שמיהר לתקן
"אני ויואב נהיה שם."
"אז נתראה מחר, להת'"
"ביי..."
יואב התיישב על הכסא מול מקס.
"עברו שנתיים מאז ראיתי את פאבלו לאחרונה, ויותר מאז שראיתי את
פריסיליה..." אמר יואב.
"עברו חמש עשרה שנים מאז ראיתי את פאבלו...בפעם האחרונה שראיתי
אותו זה היה כשהוא היה בהלוויה של כרמן." אמר מקס.
"אני אף פעם לא הכרתי את כרמן..."
"היא מתה בשנה שנולדת...לא יכולת להכיר אותה, אתה בכל אופן
מחליף אותה בעסק...ואתה גם שומר עליי, איתך אני לא בודד." אמר
מקס, אבל יואב כבר לא היה בחדר.
מקס נאנח.
"מקס?" צעק יואב מחדר השינה שלו "אתה שומר גם עליי...לילה
טוב!"
"לילה טוב יואב, ותתכונן למחר, פיזית ונפשית."
"אני חושב שאני דיי מוכן..."
"לילה טוב."
"לילה טוב."
למחורת, בשתיים בצהריים
פריסיליה ושלמה ישבו בסלון שהיה של פאבלו, על הספה האדומה.
"דודי אמר לך איפה הצוואה?"
"לא. בעצם לא חשבתי על זה עד שלא הזכרת את זה."
"את חושבת שהוא הוריש לי את מה שהוא אמר?"
"אולי, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לדבר על זה עכשיו."
"כן, אני מניח שאת צודקת."
פעמון הכניסה צלצל.
"חכה לי רגע, בזמן שאני עונה למי שנמצע בדלת." אמרה פריסיליה.
"אני לא בורח או משהו כזה..." חייך שלמה.
הפעמון צלצל שוב, פריסיליה פתחה את הדלת. אנטוני היה שם.
"אנטוני, צהריים טובים."
"צהריים טובים גברת פרסיליה, רציתי להגיד לכם שהשגתי בלש
להיום, הוא לא הבלש הכי מוצלח אבל הוא טוב, הוא פתר כמה מקרי
גניבות מאוד מסובכים"
"תודה לאל, מי הוא הבלש, האם אני מכירה אותו?"
"אני מאמין שאת מכירה אותו, הבלש הוא מקס, הוא היה חבר של
אביך."
"כן אני זוכרת אותו..." אמרה פריסיליה, מנסה לאסוף זכרונות
שנשחקו.
"בכל אופן הוא יבוא היום, בשעה שבע בערב, והוא ישהה כאן כמה
זמן, יחקור אותנו וינסה לפתור את התעלומה ולגלות לנו מי רצח את
אביך." אמר אנטוני.
"תודה אנטוני. להתראות."
"להתראות פריסיליה."
אנטוני עזב ופריסיליה חזרה לסלון.
"מי זה היה? ולמה זה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאל שלמה.
"זה היה אנטוני. וזה לא לקח הרבה זמן אז תהיה בשקט."
"בסדר, בסדר..." אמר שלמה שנבהל מטון הדיבור התקיף של
פריסיליה.
"אני הולכת לנקות את קשת הכינור שלי ולנגן בכינור."
"למה את מנגנת בכזה כלי בלתי נסבל?"
"אני אוהבת לנגן בכינור, זה מרגיע."
"אם את אומרת, אני הולך למזוג לי עוד ברנדי."
חמש שעות לאחר מכן
פריסיליה, שלמה, אנטוני והמנקה היו בחדר הסלון, חלקם ישבו על
הספה, חלקם עמדו, והמנקה ניקתה...(כי זה העבודה שלה.).
"הוא מאחר," אמר שלמה בשעשוע "אולי הוא מפחד מלחקור תיק רצח."
"מקס לא מפחד משום חקירה" אמר אנטוני "אני מקווה" נוסיף לאחר
רגע מחשבה.
נקישה בדלת.
המנקה פתחה את הדלת, מקס ויואב נכנסו לחדר, מקס הסתכל בכולם,
בוחן את כולם.
מקס פנה אל הגברות "שלום לכן, גבירותיי," אמר מקס "שלום לכם
רבותיי," אמר, פונה אל הגברים.
יואב הכיר את דברי הפתיחה של מקס, לכן דקלם את המשפט שמקס תמיד
אומר "מבחינתינו, כולכם חשודים!"
כולם היו מזועזעים. חוץ ממקס שכבר פתח את פיו להגיד את המשפט.
"למה?" שאל אנטוני.
"גם אני?" שאל שלמה.
"במיוחד אתה" אמר יואב בעוקצנות, וצחקק.
"כולכם חשודים, ורק אתם. אתם האנשים היחידים שהיו קשורים חזק
אל פאבלו, אני עשיתי שיעורי בית" אמר מקס "ופאבלו לא הימר או
היה בחובות כספיים לפי מה שאני הבנתי חבריו היחידים ואשתו
מתים.
וזה משאיר אתכם בלבד."

מקס, יואב, שלמה, אנטוני והמנקה היו בסלון הבית של פאבלו
המנוח, מקס ביקש כסא בדיוק, ופריסליה יצאה להביא לו את הכסא.
מקס עמד מול כולם.
"מה שמך, גבירתי?" מקס שאל את המנקה.
"אני, קוראים אותי מגי, אבל אני לא גברת..." אמרה המנקה
בביישנות.
פריסיליה נכנסה לחדר, אם הכסא של מקס.
מקס לקח ממנה את הכסא, אבל הוא עדיין לא ישב.
"אני ויואב הולכים לגור בבית הזה." החל מקס "פריסיליה, עבר זמן
רב מאז ראיתי אותך לאחרונה, אני אגור בחדר שתתני לי. אחד אחד
אחקור אתכם, לא רצוף. זה יכול לקחת קצת זמן, בעצם זה יקח המון
זמן, אבל לא משנה כמה זמן זה יקח, אני אגיש לך פריסיליה ולך
שלמה, את רוצחו של קרוב משפחתכם היחיד." כשסיים להגיד את זה
התיישב.
"אתה רוצה לשתות משהו?" שאלה פריסיליה.
"לא, תודה." ענה מקס בקצרה.
"אני יכול לקבל קצת קולה?" שאל יואב.
"בוודאי, יואב. אני זוכרת אותך, כשרק באת לכאן, לפרברים."
"כן, פריסיליה גם אני זוכר אותך...אבל זה שאת זוכרת אותי אומר
שאני לא יכול לקבל קצת קולה?" אמר יואב בחיוך צמא.
"כן, כן אני מצטערת...הנה אני הולכת להביא קולה. נדמה לי שנשאר
לי בקבוק במקרר, במחסן שבחצר." אמרה פריסיליה, ויצאה מהחדר
במהרה, מצחקקת מדבריו.
דקות השתיקה נראו כנצח.
"אנטוני, אתה הכרת את פאבלו מהתקופה שבה יצאת עם פריסיליה,
נכון?!" שאל מקס.
"נכון." ענה אנטוני "אבל אני לא עשיתי את זה, אף אחד שנמצע
בתוך הבית הזה לא עשה את זה."
"אני לא חושב ששאלתי אם מישהו עשה את זה או לא, אלו כבר
השיקולים שלי." אמר מקס.
"אני רק אומר..." החל אנטוני.
"אתה רק שותק, בינתיים." אמר מקס.
"יופי, מה התפקיד שלי?" שאל יואב.
"לא להפריע." אמר מקס.
"ולשתות קולה." הוסיפה פריסיליה "לא הייתה קולה במטבח אז הלכתי
החוצה למחסן והייתה שם קולה, אבל היא לא קרה...".
"זה לא נורא, אל תדאגי." ניחם אותה יואב.
"תסמוך עליי, אני לא דואגת." ציחקקה פריסיליה.
"אוקי, תקשיבו לי. אני צריך שאנטוני ומגי יתנו לי את מספרי
הטלפון שלהם כדי שאוכל להתקשר אליהם בזמן שארצה לחקור אותם. אז
מגי, אנטוני, אם תואילו בטובכם, תנו את מספרי הטלפון שלכם
ליואב." אמר מקס "ופריסיליה, באיזה חדר אני אלון?" הוסיף.
"אתה תשהה בחדר שבין החדר שלי לשל שלמה, זה חדר האורחים."
"אין בעיה. מחר אני אתחיל בחקירה."
מקס ויואב עלו לחדרם, כשעלו במדרגות, פתח יואב את הפנקס שלו
והחל לרשום, את מספר החדרים ואת הסדר שלהם, הם נכנסו לחדר שלהם
ויואב המשיך לרשום, איפה נמצע כל דבר.
החדר היה נקי ומסודר.
"את מי נחקור ראשון?" שאל יואב.
"אני חושב שאת מגי, המנקה." ענה לו מקס בעייפות.
בלילה של אותו היום
מקס ויואב ישנו, כלומר מקס ישן ויואב ניסה לישון, ללא הצלחה
בגלל קולות הנחירות של מקס. הוא פקח את עיניו.
לעזאזל, לחש יואב לעצמו. הוא ראה צללית בחדרם, גנב. אולי.
לבו הלם בחזהו הצעיר ככל כך חזק.
הוא הוציא את הפנקס, ובעירנות מדהימה ושליטה עצמית, החל לרשום
מיד את כל מה שהוא רואה, אבל הוא לא יכל לרשום הרבה, פן יראה
אותו הגנב.
לעזאזל כפול לחש יואב לעצמו, שניה אחת לפני שנרדם סוף סוף.
בבוקר שלמחורת
"בוקר טוב יואב." אמר מקס בחביבות.
"בוקר טוב בשבילך, אולי." אמר יואב בנימה של נזיפה.
"למה אתה מתכוון?" שאל מקס, כששמע את הנימה בקולו של יואב,
מסתובב, לראות את פני בן חסותו.
"אני מתכוון שנחרת כמו היפופוטם, וישנת כשנכנסו לחדר שלנו
וחיטטו לנו בדברים. הו לכל הרוחות הסתכל בעצמך!" אמר יואב.
יואב הדליק את האור, והושיט את הפנקס שלו, שהיה פתוח איפה שהוא
כתב את תיאור החדר שלהם כשנכנסו לראשונה.
"הכל נראה בסדר בשבילי..." אמר מקס "רגע אחד, הפמוט הוחלף
בפסלון והמעפרה נמצאת על הרדיו, ולא לידה!" הוסיף אחרי בדיקה
נוספת בפנקס של יואב.
"ולא רק זה, המזוודה שלך נמצאת ליד המיטה שלך ולא שלי איפה
שהנחנו אותה, מישהו רוצה לסבך לנו את החקירה." אמר יואב.
"או שאולי, מישהו רוצה שניכשל בחקירה." אמר מקס.
"כל הכבוד, שרלוק!" אמר יואב בציניות.
"היום נחקור את המנקה, מגי." אמר מקס, מתעלם מהערה של יואב.
"ומתי נחקור את השער?" שאל יואב.
"בלש לא מתכנן את הכל, הוא נשער אם ראש פתוח כדי להשתמש ביתר
יעילות במידע שהוא אוסף, שזה יהיה לך ברור." אמר מקס.
"אבל תיכננתי משהו." אמר יואב.
"מה?"
"תיכננתי לאכול היום ארוחת בוקר."
"ברור שנאכל ארוחת בוקר!" עצביו של מקס איימו לבקוע.
"אתה יודע שארוחת בוקר היא הארו..."
"...חה החשובה ביותר ביום. כן אני יודע את זה."
שניהם יצאו מהחדר ונעלו אותו, לא לפני שיואב רשם את הסדר החדש
של החפצים בחדרם.
פריסיליה עמדה במטבח מכינה ארוחת בוקר.
"אולי תעלה להביא לי את הכובע שלי, אנחנו נצא מאוחר יותר."
"אוקי, אין בעיה" חייך יואב וקרץ למקס.
"יופי" אמר מקס וקרץ בחזרה.
יואב הלך למדרגות, ומקס נכנס למטבח.
"בוקר טוב, פריסיליה." אמר מקס בחביבות מלווה בחיוך.
"הו, בוקר טוב, מקס."
"הכנת משהו לארוחת הבוקר?" שאל מקס.
"אני מקווה שאתה אוהב ביצים וירקות."
"אני מחבב את זה, יואב קצת פחות. רציתי לדבר איתך פרי..."
יואב נכנס למטבח.
"מקס הבאתי את הכובע שלך." אמר יואב.
"ובכן, תודה יואב, אם תסלחי לנו פריסיליה אנו נצא עכשיו."
"בוודאי, רק תחזור עם מתנה בשבילי גם, אוקיי?" חייכה פריסליה.
"אין בעיה." הוא הניח את כובעו על ראשו והם פנו משם.
מקס ויואב יצאו מהבית והחלו ללכת ברחוב.
"לאן בדיוק מועדות פנינו? אם יורשה לי לשאול." שאל יואב
בעיניין.
"לבצע חקירה אזורית."
"מה?"
"אנחנו הולכים לחקור את האזור, את השכונה, את העיר, את
האנשים."
"אה, אוקי."
"והנה התחנה הראשונה."
"המספרה?!"
"כן יואב, המספרה."
מקס ויואב נכנסו למספרה והתיישבו בתור ליד אשה בשנות השישים
שלה, שמנמנה ובעלת שיער חום אדמדם.
"שלום לכם ילדים." אמרה האישה.
"שלום גברת, שמי מקס, וידידי הצעיר הוא יואב, האם תועילי בטובך
להגיד לנו את שמך?"
"סילבי, שמי הוא סילבי, נעים מאוד. אז במה אתה עוסק?"
"נעים מאוד, סילבי. אני היסטוריון, ויואב כאן עוזר לי."
"כן, אני עוזר לך, אבל אני לא רואה פרוטה מזה..." התבדח יואב.
שלושתם צחקו קלות.
"אתה בחור בהחלט משעשע. אוי, צריך בחורים משעשעים בימים טרופים
אלו, כל האנשים הטובים מוצאים מוות מוקדם מידי." אמרה סילבי,
בליווי אנחה קורעת לב, אם כי מזויפת מעט.
"את מתכוונת לרצח של התכשיטן הזקן?" שאל מקס.
"קראו לו פאבלו, אם אני לא טועה." הוסיף יואב.
"כן, פאבלו, אבל לא רק הוא. שלושה רציחות נוספות מלבדו, את
רבקה גולדברג רצחו יומיים לאחר שרצחו את פאטמה חאדיר, ואת
פאטמה רצחו בערב של היום שנרצחה ג'וליה סמית'. ג'וליה נרצחה
יום אחרי פאבלו. אבל תשמע את זה גם ג'וליה גם פאטמה וגם רבקה
ניהלו..." אבל לפני שסילבי סיימה את המשפט האחרון הגיע תורה
להסתפר.
"טוב, להתראות היה נעים לדבר איתכם." אמרה.
"להת'." אמרו יואב ומקס, ויצאו מהמספרה.
"אוקיי, זה היה מועיל, אבל צריך לנסות להשלים בשבילה את המשפט
שהיא לא סיימה." אמר מקס, מהרהר.
"הן ניהלו..." יואב צמצם את עיניו "מה הן ניהלו..."
"עסק?! חנות?! זה יכול להיות הרבה דברים." אמר מקס.
"אם תשאל אותי, אז הדרך היחידה בה נוכל להשלים את המשפט הזה
היא אם נלך לדבר עם המשפחה של כל אחת מן הנשים עליהן דיברה
סילבי." אמר יואב.
"אתה צודק. ופאטמה תהיה הראשונה." אמר מקס.

אחמד ולילה ישבו בסלון, דמעות בעיניהם, ושוחחו.
מותה של פאטמה, אחותם, פגע בהם קשות.
לפתע נשמע נקישה בדלת. אחמד היה כבן ארבעים אך נראה צעיר יותר,
לילה הייתה בת שלושים וחמש, היא הייתה נאה מאוד, בעלת שיער
שחור מטולטל ועיניים כחולות.
"אני אענה." אמרה לילה.
שני אנשים עמדו שם, נער וגבר.
"שלום לך, אני מאמין שזה הוא ביתה של פאטמה." אמר המבוגר משני
האנשים שעמדו מתחת למשקוף.
לילה הופתעה במקצת, וחסמה את הפתח בגופה.
"פאטמה כבר לא נמצאת איתנו, עכשיו זהו ביתו של אחמד." אמרה
לילה.
"אנחנו א...מצטערים, לא ידענו." אמר הנער בחרטה.
"לא ידעתם? מי אתם? מה הקשר שלכם אל פאטמה שלנו?"
"ובכן..." החל הנער.
"אם תתני לנו בבקשה להיכנס, אני הוא ג'יימס, ג'יימס וויזר."
דיבר המבוגר בין שני הגברים.
"אני מניחה. כן היכנסו." לילה העלתה חיוך מאולץ במקצת ופתח את
הדלת כך שיוכלו להיכנס.
הם נכנסו לתוך הבית והתיישבו על הספה האדומה שבסלון.
אחמד הציג את עצמו "מרחבא, אנא אחמד." אמר "ומי אתם אדונים?"
שאל אחרי רגע.
"שלום לך, אני הוא ג'יימס ווייזר וזהו בילי, בני." אמר מקס.
"שלום." אמר יואב.
"ומדוע אתם באתם לבקר אותנו, ג'יימס?" שאל אחמד.
לפני שהספיק מקס לענות, נכנסה לילה לחדר אם קולה.
"תודה." אמר יואב, ולגם לגימה ארוכה מהקולה.
"אני סופר" הסביר מקס "ובאתי לכתוב את סיפורה של פאטמה, ביחד
אם סיפורם של אנשים אחרים, בעלי מוצא שונה. אני כותב אם מסר
ומטרה, והמטרה שלי בספר הזה היא להראות כמה דומים אנשים יכולים
להיות, למרות דתם השונה, בילי עוזר לי בכך שהוא כותב את התשובת
של האנשים אותם אני שואל שאלות." מקס היה מרוצה מעצמו על
שהצליח בכזו מהירות להמציע כיסוי כל כך טוב.
"האם ביקשת את רשותה של פאטמה? היא לא הזכירה מילה על כך שסופר
צריך לבוא ולראיין אותה." אמרה לילה בחשד מועט.
"אולי היא רצתה לעשות לכם הפתעה." הציע יואב.
"ייתכן, זה באמת האופי שלה." אמר אחמד, נזכר באחותו.
"איך היא מתה?" שאל מקס, בעוד שיואב כבר החל לרשום בפנקס.
"היא נרצחה." אמר אחמד ברעד, אבל בהחלטיות.
"ירו בה" אמרה לילה בקול רועד עוד יותר, כשנזכרה איך הייתה היא
זו שמצאה את גופתה של אחותה כשביטנה מדממת.
"אבל מדוע שירצחו אותה, האם היא הייתה...בחובות כלשהם?"
שאל יואב.
"לא, היא הייתה מספרת לנו." אמר אחמד.
"היא לא הימרה, היא לא הייתה בעלת עסק או מוכרת, היא אפילו לא
השקיעה בשוק המניות." ענה אחמד.
"היא הייתה רק מזכירה פשוטה." הוסיפה לילה.
"האם פאטמה הייתה נשואה? היא הייתה במערכת יחסים?"
"פאטמה לא הייתה נשואה,"אמר אחמד "אבל היייתה לה מערכת יחסים
לפני שנתיים אם האדם הנוצרי ההוא, מה היה שמו?" הוא ניסה
להיזכר.
"פאבלו. שמו היה פאבלו." השלימה אותו לילה.
"כן, התכשיטן ההוא." אמר אחמד.
יואב רשם כל מילה בפנקס.
"מדוע הם נפרדו?" שאל מקס.
"פאטמה לא רצתה להיות במערכת יחסים אם אדם נשוי, אז הם נפרדו
לפני שנתיים, גם כשהאישה של התכשיטן הזה מתה, והוא רצה לחזור
אל פאטמה, היא לא בטחה בו יותר. היא צדקה, כמובן." ענתה לילה.
"אוקיי, מה אם ילדותה של פאטמה, האם נשארו לה חברים מבית
הספר?" שאל מקס.
שלוש שעות אחרי כן
"תודה רבה לכם, אחמד, לילה." אמר מקס.
"ותודה על הקולה, היא הייתה מצויינת וקרה." הוסיף יואב.
"על לא דבר. ותודה רבה לכם ג'יימס ובילי." אמר אחמד.
מקס ויואב יצאו מביתו של אחמד והחלו ללכת שוב.
"לאן עכשיו?" שאל יואב, ממהר אחרי צעדיו של מקס.
"לביתה של ג'וליה. הפעם אני רוצה לראות איזה כיסוי תמציא לנו."
אמר מקס, וחייך חיוך גדול.
שעתיים לאחר מכן
ג'ק וויליאם ישבו  וצפו בטלוויזיה, פתאום הפעמון בדלת צלצל.
"אני אענה." אמרה גרייס שנכנסה בדיוק לחדר.
היא התקרבה לדלת ופתחה אותה.
שני אנשים עמדו שם.
"שלום לך." אמר יואב.

"תודה רבה לכם." אמר מקס.
"עזרתם לנו נורא." אמר יואב.
"תודה גם לכם, ואני מקווה שתצליחו בכתיבת המחזה שלכם." אמרה
רחל, גיסתה של רבקה ז''ל.
מקס ויואב יצאו מביתם של האחים רחל וחייים גולדברג.
"טוב היו לנו שלושה ריאיונות מוצלחים." אמר יואב.
מקס חייך והסתכל בשעון שלו.
"כבר חמש אחרי הצהריים. כדאי שנחזור, אתה יכול לצאת לפארק או
למוזיאון או לאן שאתה הולך, תחזור בשש וחצי, לחקירה של מגי,
המנקה." אמר מקס.
"למה אתה קורא לה המנקה כל הזמן?" שאל יואב.
"לא יודע." אמר מקס.
"טוב, אני הולך למועדון 2009. הנה הטלפון של המקום." יואב נתן
לו פתק אם מספר הטלפון." תתקשר אליי לפני שתתקשר אל מגי, אין
לי שעון אז אני לא ידע מה השעה."
"בסדר, להתראות יואב, תהנה."
"ביי..."

פריסיליה ושלמה סיימו את ארוחת הצהריים ועכשיו פריסיליה שטפה
כלים בזמן ששלמה הלך לזרוק את הזבל, בדרך לפח הוא פגש את מקס.
"שלום, בלש." אמר שלמה.
"שלום." ענה מקס.
"נו, מצאת כבר מי הרג את דוד שלי?" שאל שלמה.
"עדיין לא." ענה מקס.
"אם אתה שואל אותי, אז לדעתי אנטוני עשה את זה."
"למה אנטוני?"
"פאבלו לא הרשה לאנטוני ולפריסיליה להינשא כשאנטוני ביקש את
ידה של פריסיליה, אני הייתי נוכח, ואנטוני היה מבויש מאוד
כשפאבלו לא הסכים, אנטוני אמר שבסוף פאבלו יצטער על זה ושבר את
האגרטל היפה של בטי, דודה שלי, אשתו של פאבלו. בגלל זה
פריסיליה ואנטוני הפסיקו לצאת." ענה שלמה.
"לא ידעתי את זה. חבל שיואב לא כאן." אמר מקס לעצמו.
"נשאר אוכל מארוחת הצהריים, אצל פריסיליה, היא אמר שאם אני
אראה אותך אז אני אגיד לך את זה." אמר שלמה.
"תודה." אמר מקס.
מקס נכנס לתוך הבית ופנה היישר אל המטבח.
פריסיליה הייתה במטבח כשמקס נכנס.
הוא הביט בה היטב, היא הייתה בחורה נאה מאוד.
היה לה שיער בצבע חום בהיר וחלק שהגיעה עד לכתפיה, עיניה היו
בצבע דבש נעים, אפה היה סולד ושפתיה היו מלאות. היא לבשה שמלה
אדומה שחשפה את כתפיה ורגליה. עיניו השתהו לשניה על רגליה, ואז
חזרו לעיניה.
גם היא הביטה בו, הוא אומנם היה מבוגר ממנה, אבל לא בהרבה.
היה לו שיער שחור קצר שהוחלק בעזרת מוס, עיניו היו ירוקות
בהירות ואפו היה ארוך במקצת, שפתיו היו קצרות ודקיקות וכתפיו
היו רחבות, הוא היה בנוי טוב, יחסית לגילו. הוא לבש חליפה
אפורה, בלי עניבה, החליפה גרמה לו להראות גבוה יותר ממה שהיה.
הם התקרבו זה לזה באיטיות, כשהגיעו הוא כרך סביבה את ידיו ואחז
את מותניה, היא הניחה ידיים על הכתפיים החזקות שלו.
היא קירבה את שפתיה לשלו, הוא קירב את שפתיו לשלה.
הם היו קרובים כל כך, בעוד סניטמטר כבר היו נכנסים זה לגופה של
זו.
"פריסיליה, איפה הטלפון?" הוא לחש, לפני שהספיקה לנשק אותו.
"שתוק ונשק אותי כבר." אמרה פריסיליה בכל מתחנן.
הם נישקו אחד את השניה, נשיקה עוצרת נשימה.
"אני אוהבת אותך." לחשה באוזנו.
"איפה הטלפון?" לחש הוא באוזנה.
"לעזאזל איתך." היא דחפה אותו "אני מקווה שתישרף בגהינום."
אמרה בכעס.
"הכל טוב ויפה פריסיליה, אבל איפה נמצע הטלפון?" שאל ברוגע
מרגיז.
"הוא נמצע במשרד הישן...החדר השלישי משמאל אחרי שתעלה במדרגות,
הו חכה אל תעלה, חכה לי כאן לשניה, בסדר?"
"כן. אין בעיה."
היא עלתה במדרגות, הוא חיכה לה.
אחרי עשר דקות ירדה פריסיליה, מקס כבר סיים את האוכל.
"מה עשית שם כל כך הרבה זמן?" שאל מקס בכל חסר סבלנות.
"עיניין נשי, לא העסק שלך." אמרה פריסיליה.
"אני מבין, עכשיו אולי תפני אותי לטלפון, כבר כמעט שש."
"בוא אחרי. דרך אגב, אני רוצה להגיד לך משהו."
"מה?"
"אני חושבת שאני יודעת מי רצח את אבי." קולה היה מתוח.
"מי?"
"אני לא בטוחה, אבל לשלמה יש מניעים לעשות את זה, הוא שאל אותי
כמה פעמים על הצוואה של אבא, ועל כמה הוא קיבל בירושה."
"אם את אומרת..."
"הנה זה החדר הזה."
היא פתחה את הדלת ונכנסה.
"אני נהגתי לבלות שעות במשרד הזה." אמרה פריסיליה בנוסטלגיה.
"הוא באמת יפה, יש לו מראה עתיק."
"הנה הטלפון מקס."
"כן, תודה פריסיליה."
פריסיליה יצאה מהמשרד. מקס הרים את השפורפרת והתחיל לחייג.

"האם יש כאן מישהו ששמו הוא יואב." שאלה המלצרית.
"אני יואב." אמר יואב.
"יש לך טלפון מאדם ששמו מקס." אמרה המלצרית.
"תודה, איפה הטלפון?" שאל יואב.
"הנה, הוא כאן."
"תודה. הלו? מקס, זה אתה?"
"כן, יואב אני צריך שתבוא, יש לי כמה דברים שאני רוצה שתרשום
בפנקס שלך, ואני רוצה לחקור את מגי ואת אנטוני היום."
"מתי נחקור את שלמה ואת פריסיליה?"
"תשמור על ראש פתוח, יואב."
"אני כבר בא, ביי."
"ביי"
חצי שעה לאחר מכן
יואב נכנס לתוך הבית ועלה ישר במדרגות, אל החדר שלו ושל מקס.
הוא לא ראה אף אחד כשנכנס.
"היי, הגעתי." אמר כשנכנס.
מקס ומגי ישבו בחדר.
"איי יואב." אמרה מגי.
"היי." ענה לה יואב.
"יואב אני צריך לדבר איתך." אמר מקס והתקרב אל יואב.
"מה העניין מקס?"
"תרשום בפנקס שלך את זה, לאנטוני ולשלמה יש מניעים. אנטוני כעס
על פאבלו כשזה סירב לתת את ידה של פריסיליה, ושלמה מגלה עיניין
רב בירושה, ויש עוד משהו שאני צריך לדון איתך עליו, אבל לא
עכשיו."
מקס חזר לשבת מול מגי.
יואב התישב לאחר שסיים לכתוב בפנקס.
"מגי,ראשית כל, בת כמה את?"
"אני בגיל של ארבעים ושתיים."
"את יכולה לספר לי בקצרה על אביך ואמך?"
" אבי היה נגר, הוא אהב אותי מאוד והתנהג אליי ואל אמי בצורה
נפלאה, הצטערתי מאוד כשהוא מת, בכיתי כמעט כל הזמן במשך
שבועיים. אמי הייתה טבחית, היא הייתה נוהגת להכין לנו ארוחות
גורמה, אהבתי אותה כל כך, אני ואבא היינו מכינים לה מתנות
קטנות בכל פעם שהיינו עושים משהו שובב, והיא הייתה מקבלת את
ההתנצלות ושמה את המתנה במגירת המתנות שלה."
"בת כמה היית כשמתה אמך?"
"הייתי בת עשרים ושלוש."
"מתי התחלת לעבוד אצל אדון פאבלו?"
"כשהייתי בת עשרים ותשע, הוא היה נשוי לאשה ההיא, בטי, אבל הוא
קיבל אותי לעבודה כי הייתי ממש צריכה את הכסף."
"מה בדיוק הייתה המשכורת שלך?" שאל יואב לפתע.
"הוא שילם לי חמישים פזוס לשעה." אמרה מגי.
"כשרק התחלת לעבוד, האם עבדת בבית הזה?"
"לא, כי זה היה הבית של אבא של פאבלו, עברנו לכאן רק לפני חצי
שנה." אמרה מגי.
"אני חושב שסיימנו, את רוצה להוסיף משהו?"
"אדוני הבלש, אני יודעת שאלו השיקולים שלך אבל נדמה לי שאני
יודעת מי הרג את פאבלו." אמרה מגי.
"מי, אם כך?"
"אני, נדמה זו הייתה גברת פריסליה, פאבלו אף פעם לא לקח אותה
ברצינות, והיא כעסה נורא שהוא לא נתן לה להתחתן אם האדון
השוטר, אנטוני, הוא, פאבלו, אמר שהיא צעירה מאוד. אבל אני רק
חושדת, אני בטח טועה..."
"תודה מגי."
"כן, בבקשה."
מגי יצאה מהחדר.
"רשמת את הכל?" שאל מקס.
"כן, הכל."
"יופי, היום בלילה אני הולך לסיור קצר בבית הזה. אנחנו לא נעשה
עוד ראיונות, אני חושב שיש לי את התשובה לשאלה, מי הרוצח של
פאבלו."
"תן לי לנחש."
"קדימה, תנחש." חייך מקס, מנחש מה יואב יגיד.
"זה היה...מר חרדלי, בסלון, עם אקדח."
"זה היה בסלון, וזה היה עם אקדח, אבל לא מר חרדלי..."
"לילה טוב מקס."
"לילה טוב יואב."

פריסיליה, בתו של פאבלו, בן דודה שלמה, מגי המנקה ואנטוני
השוטר שיצא אם פריסליה ישבו בסלון, מחכים למקס ויואב.
מקס ירד במדרגות לאט מאוד. צעד אחר צעד, אחר צעד.
כשסיים נעמד מול כולם.
"איפה יואב?" שאל שלמה.
"הוא יצטרף אלינו אחר כך." ענה מקס.
"אני מקווה שיש לך תשובה, מקס." אמר אנטוני.
"פאבלו, היה בשבילכם אב, דוד, מעסיק ומה לא?!
לכל אחד הייתה סיבה לרצוח אותו, אולי לא סיבות מספקות, אבל
סיבות.
אנטוני, אתה ביקשת את ידה של פריסיליה, אתה אמרת לו בכנות,
שאתה אוהב את פריסיליה. פאבלו סירב, אתה זעמת, כעסת, אמרת
מילים נוראיות, אבל עמוק בפנים ידעת שפאבלו לא סירב שאתה תתחתן
אם פריסיליה, ידעת שהוא סירב שפריסיליה תתחתן בגלל גילה
הצעיר.
אנטוני, אתה לא הרגת את פאבלו.
שלמה, אתה רצית את הצוואה מאוד, כאחיינו היחיד הוא היה משאיר
לך די הרבה, אתה גילית עיניין רב בירושה באופן חשוד.
אבל לא הייתה לך גישה לאקדח, ובנוסף, אהבת את פאבלו יותר משאתה
אוהב כסף.
גם אתה לא הרגת את פאבלו.
פריסיליה, מגי, אחרי מותה של בטי אתן הייתן הנשים היחידות
בחייו של פאבלו, בת ועובדת, הוא היה לכן, אב ומעסיק.
הסכום שקיבלת מגי היה עלוב, ואני חושב שידעת את זה.
אביך לא לקח אותך ברצינות ולא הסכים שתינשאי בגיל צעיר
פריסליה.
לשתיכן המניעים, אולי לא מספיקים בשביל רצח, אך המוסר בלתי
נראה לרוצח, אז חקרתי קצת יותר."
יואב נכנס לחדר, אם הכינור של פריסיליה.
"במשרד הישן, נהגת לבלות שעות, פריסיליה. מגי לא הכירה כל
פינה בבית הזה, היא הייתה כאן רק חצי שנה, אבל את פריסיליה,
מכירה את הבית הזה כל חייך, הוא היה הבית של סבא שלך, המנוח.
את לא עלית כדי לשים טמפון! ולא שמעתי את המים יורדים
בשירותים. את עלית כדי להחביא את האקדח העתיק של סבא שלך שהיה
במשרד הישן. ומצאת מקום טוב."
יואב שבר את הכינור, בין השברים שכב אקדח ישן, משנות הארבעים.
"עם האקדח הזה, את פריסליה רצחת את אביך. מבטיכם שואלים אותי
בשתיקה, למה. ובכן, אני ויואב חקרנו מעט את האזור, לא היינו
צריכים הרבה זמן בשביל לגלות את המידע החיוני שגילינו.
היו עוד רציחות, של שלוש נשים, לכולן היה קשר ישיר אל פאבלו,
כולן ניהלו רומנים איתו בזמן שהיה נשוי. פריסיליה רצתה
שפאבלו ישלם את המחיר, של הבגידה באמא האהובה, וגם הנשים ההן."
מקס סיים את הסיכום.
אנטוני שם אזיקים על פריסיליה ההמומה.
"אני מצטער פריסיליה, אבל אני צריך לקחת אותך לתחנה. עבודה
טובה בלש, כל הכבוד לכם, מקס ויואב." אמר אנטוני.
"פריסיליה, אני ידעתי שזו את מהרגע שאמרת שאת אוהבת אותי.
ואנטוני, אתה צדקת כשאמרת, אז, שמי שהיה בתוך הבית לא היה אשם,
הרי פריסליה, הייתה בחוץ, הביאה ליואב קולה." אמר מקס, וחייך.
אנטוני חייך קצרות ולקח את פריסיליה לתחנה.

אחרי חצי שנה של משפטים, ערעורים ודחייות נידונה פריסיליה
לשני מאסרי עולם על רצחם של, פאבלו, פאטמה, רבקה וג'וליה.