מתהלך אנה ואנה.
רגליים קטועות מונחתות על דשא מוריק,
ואני משחזר הכל
בראש ערוף ולב חרוך,
צעדים, צעדים.

שמיניות באוויר,
כדורים בשלדים זוהרים,
ערמת עצמות,
דומיית בית-קברות
כמוסיקת רקע לריקוד קבצנים שבכוך,
חיוכים מאוזן לאוזן,
נפילה תמידית על קונכיות ערלות
בתהום מי הים מומתקים - כסימן לחיי המתים
של ואן-גוך.

בתולה אדמונית עם בליעת הדמעה ממלמלת:
"האדמה אכלה אותך
ושבעה".
וצנחה המומה, מיוסרת
כמו קרפיון שנחבט בקרש חיתוך.
היא מושכבת על אבן שותקת,
רופסת עליה, מדומה לכיסוי שחור, כך גונזת אותי בטלפיה,
מצלה עליי,
מסיקה להבות,
מנכשת אותי
ונובחת.
ומולה עומד הטבח וקורץ בעינו הבורקת,
קשתית נעתקה מחמה זהובה,
והעין התפוחה התחרזה בלבה החרד
עם אותו ניצוץ של סכין גודמת.

מקודשת שתיקה -
ראשים לוהטים טבולים בחול,
שלשלאות לרגלינו,
מצותתים לגרגירים בשיטוט.
נפרפר, נתנקה ונצלול,
ונשחה ונצווח,
ונשקע.

עד שנחצה את אופק השפיות.