הנה הם פה העצים.
ערוכים לפני.
מחכים לי, ורק לי.
הם הסיבה לקיומי הם.
כל בוקר הם חדשים ומחודשים.
ירוקים ורטובים מטל הבוקר.
מחכים לי, ורק לי.
הנה הם פה העצים.

לביקתה בשעות הדמדומים אני חוזר עם השלל.
מנקה ומשחיז ומסייף אותו.
את הגרזן שלי.
הוא חלק ממני.
אני חלק ממנו.
בשר ומתכת.
מתכת ודם.

מתכונן לעוד יום עם עלות השחר.
ערפל בוקר עוטף את העצים.
העצים שלי.
רק שלי.
מחכים לי.
ערוכים לפני.

ימים שלמים ללא אוכל.
כבר ימים איני ישנתי.
אבל אני צריך את העצים שלי.
העצים שלי.
רק שלי.
ערוכים לפני, לפני המתכת והדם.

הם מדממים, הם בוכים.
ואני חוזר לביקתה בדימדומים עם השלל.
בלילות הקודרים אני שומע אותם לוחשים לי.
לחישות חלשות ומלאות עצב.
לפעמים לוחשים ולפעמים מייללים.
הם לא מפסיקים, העצים.
העצים שלי.
העצים העצובים שלי.
העצים האהובים שלי.
רק שלי!

הנה הם פה, העצים העצובים.
אני ערוך לפניהם.
והם מחכים לי.
הם כבר לא מתחדשים והם מתיישנים.
יבשים מהחום הצורב של הבוקר.

הם בוכים העצים.
מייללים וצועקים.
אבל אני חייב להמשיך!
אני אוחז בו, בגרזן.
המסוייף והמושחז.
והם בוכים העצים, מייללים וצועקים.
אבל איני אשמע לקולם התמים!
אשחיז ואסייף! כדי לגדוע ולכרות!
לעולם איני אפסיק!

הם מדממים, הם בוכים.
החיים שלי, המוות שלהם, העצים.
העצים שלי ורק שלי.
ואני לא יכול להפסיק.