[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע סופר
/
איש האמת

בניגוד לשאר ה"מנים" הוא לא גר בין גרדי שחקים בעיר גדולה, לא
הייתה לו בחורה, לא היו בובות בדמותו, הוא לא ידע לעוף ולא
הייתה לו זהות סמויה. למעשה, לא היה בו דבר סמוי. הוא פשוט היה
איש האמת, או בשמו הלועזי- טרומן.

טרומן היה גנן. הוא היה הגנן המועדף ביותר בעיירה הקטנה בה גר,
ועם זאת השנוא ביותר. עבודתו הייתה מהירה, יסודית, והכי חשוב-
זולה. הוא היה מתעורר בכל בוקר בשעה שש, שותה את הקפה השחור,
מביט בלוח הזמנים, שהיה תלוי על המקרר בביתו, לובש את בגדי
העבודה, מתעטף בגלימה הירוקה, ומגיע למקום עבודתו לפי לוח
הזמנים.

"בוקר טוב, גברתי," ברך אותי טרומן בבוקר יום שני, כשיצאתי
מביתי בשביל העיתון. "בוקר טוב" עניתי לו בחצי חיוך.
"מה שלומך?" הוא שאל בנימוס. "בסדר גמור" שיקרתי. "ואיך
העניינים אצלך?" המשכתי בלית ברירה.
"גרועים כמעט מתמיד" אמר בחיוך. "הנעליים שלך מכוערות" טען
עדיין מחייך.
"תודה." עניתי מתוך הרגל ונערתי את העיתון מהחול, שהעיף עליו
טרומן, בעודו מנסה להחליף את העשבים השוטים בפרחי לוע הארי.
טרומן עזב את הקלשון והרים את מבטו אלי.
"אז מה שלומך באמת?"  שאל ברצינות.
"נו.. אתה יודע.." עניתי תשובה מתחמקת.
"את צודקת." אמר בהבנה. "אני יודע." הוא חזר לעקור את העשבים
השוטים מהאדמה.
הבטתי בו בעצב. הלכתי לכיוון דלת ביתי, אך משהו עצר אותי
פתאום. הסתובבתי את טרומן בחזרה.
"איך אתה יודע?" שאלתי אותו לראשונה.
"אני יודע את כל האמת." אמר. "ומה שאינו אמת, איני יודע."
כיווצתי את גבותיי. "למה אתה מתכוון?" שאלתי. "לא הכל אמיתי?"

"לא." הוא ענה בהחלטיות.
איני יכולה לומר שהתשובה "לא" ספקה אותי, אבל החלטתי להניח לו
לעבוד בשקט.

"הנישואים שלך, למשל, לא אמיתיים." הוא אמר לפתע. הסתובבתי
אליו במהירות, כשעיני פעורות בהפתעה.
"מה?!" שאלתי נדהמת על חוצפתו.
"את לא באמת אוהבת את בעלך, לכן הנישואים לא אמיתיים." אמר
בפשטות. "אבל כמו שאמרתי קודם, אני לא יכול לדעת עליהם אם אינם
אמיתיים. מה שאני כן יכול לדעת, זה על הדבר האמיתי שבינך לבין
מר טננבוים מבית מספר שלושים וארבע." המשיך.
העיתון נפל על הרצפה, ופי נפתח לרווחה. עמדתי שם מספר שניות,
לא מאמינה למשמע אוזניי, חוששת שבעלי, היושב לו בנחת בביתו
ומחכה לעיתון, שמע את שיחתנו מבעד לחלון, ונדהמת מהבקיאות
הפתאומית של טרומן בחיי.
"אה, עוד דבר" אמר טורמן "אני יכול גם לומר לך בוודאות שביתך
אכן מעשנת מריחואנה מדי פעם, אך איני יכול לספר לך על שהותו של
בנך אתמול בבית הספר."
לא רציתי לשמוע יותר. צמצמתי את עיני לטרומן בזעם, אספתי את
העיתון מהרצפה, הלכתי לביתי בצעדים מהירים וטרקתי את הדלת
מאחור.

הגשתי את העיתון לבעלי, השמן הבטלן והמכוער.
"מצטערת על הבלגן" התנצלתי ונישקתי אותו על לחיו.
בני רץ למטה במדרגות "אני זז לבית הספר" הוא צעק. "ביי" נשמעה
טריקת דלת עצבנית. הבטתי בדלת בתהייה.
"למה הוא לא לקח איתו תיק?" שאלתי את בעלי. כתשובה בעלי נהם
משהו לא ברור.
נזכרתי בדבריו של טרומן. הרמתי טלפון לבתי.
לאחר שני ניסיונות היא ענתה בקול חלוש.
"הלו?"
"היי, מתוקה, זו אמא"
"אמא?"
"הכל בסדר אצלך?"
"אהה.... כן..."
"יופי, מתוקה."
אהה?"
"ביי."
חייכתי לעצמי. הבטתי מסביבי בבית המוזנח ולקחתי נשימה. 'הכל
בסדר' חשבתי לי.

בערב, כששבתי מסופקת לביתי מבית מספר שלושים וארבע, ראיתי את
טרומן עטוי הגלימה עובד בביתה של רות. הוא נופף לעברי, ואני
נופפתי לו בחזרה. ראיתי מרחוק את רות צועקת בזעם על בעלה. אני
חושבת, ששמעתי משהו על הימורים לא חוקיים.
"מה שלום טננבוים?" טרומן שאל אותי מרחוק.
"בסדר גמור!" צעקתי לעברו.
"ומה שלום משפחתך?" קולו נחלש.
"מי??" שאלתי אותו בחזרה כלא שומעת.
טרומן משך בכתפיו.
"אני לא יודע." אמר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לאן פני
המדינה?
האם למלחמה או
לאי ידיעה
כרונית?





סיגי המודאגת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/8/02 20:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע סופר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה