בלק הרגיש בודד בזמן האחרון. היה יושב ליד החלון שעות ובוהה
בילדים המשחקים ברחוב המוזנח במעין כדור מאולתר, על פניו הבעה
אטומה, ריקה, מין הבעה חסרת הבעה. היה לו עולם אחר... לא עצוב
או שמח יותר, פשוט אחר. המציאות הייתה לו דמיון, והדמיון-
מציאות. חלומו לא היה חלום, הוא היה אמיתי, ממשי, ממשי כמו
השמש: הוא משחק עם חבריו ברחוב ואמא קוראת לו מהחלון, לא משנה
למה... והוא מסתובב לאיטו ומסתכל למעלה, והשמש מולו, מסנוורת
אותו במלוא עוצמתה, והוא רואה רק את הצללית של אמא... הוא נכנס
הביתה מלוכלך ובוכה, ואמא מתקרבת אליו, בחצי חיוך וחצי
הבעת-דאגה, ומתבוננת בו היטב. אז רוכנת אליו, מנקה אותו קצת
בידיה, ושואלת בדאגה: "מה קרה, בלקי?". והוא שופך הכל: "הילדים
שוב אמרו לי שפיית השיניים לא אמיתית. ובן גם אמר שהוא שאל את
אבא שלו, ואבא שלו אמר לו שזה סתם לילדים קטנים...", ואמא שוב
מרגיעה, כמו תמיד: "בלק, לא חשוב מה אנשים אומרים לך, חשוב רק
מה שאתה מאמין... די, די...". והוא לא מבין ממש, אבל מרגיש קצת
יותר טוב, לא יודע למה... אבל הוא ממשיך לשבת ולבהות. בעולם
אחר אמא מתה כבר, ממחלה סופנית, זה מה שהרופאים אמרו לו ולאבא,
אבל לא בעולם שלו. לא בעולם האמיתי, כי בעולם האמיתי אמא כאן,
מרגיעה אותו ליד החלון, לקרני השמש החמימות... והוא כבר חשב
שאולי כל זה רק חלום, חלום שהוא המציא, כי זה מה שאומר אבא וגם
האיש עם הפנים הרציניות, הזה שמטפל בנפש של אנשים, אבל אמא שוב
הרגיעה ואמרה שזה לא משנה מה שהם אומרים, רק מה שהוא יודע
שנכון...אבל בבוקר הוא בעולם של כולם, של אבא ושל התלמידים
והמורים. והוא אוהב את בית ספר, בייחוד חשבון, כי החשבון הוא
תמיד נכון והוא תמיד אמיתי, ולא אומרים לו אף פעם שהוא טועה
בחשבון. הוא פחות בודד בבית ספר, והוא עסוק כל הזמן...

וכשאבא בא הביתה, בלק רוצה לשחק אתו ולדבר אתו, אבל אבא צריך
לעשות דברים חשובים וגם לשמוע חדשות כי הוא עובד בעבודה חשובה
מאוד, בממשלה. הפעם אבא היה יותר רציני מתמיד כשפתח טלוויזיה
כדי לראות את החדשות. שוב דיברו על הדבר המטופש הזה... כל
המבוגרים מדברים על זה כל הזמן, וגם הסבירו להם את זה בבית
ספר, כמה פעמים, אבל זה עדיין נשמע מוזר. תגלית כזאת, אמונה
חדשה, מוזרה... שהשמש, השמש... היא לא אמיתית, היא רק בכאילו,
היא לא נמצאת... ויש חושך, ולא אור, ואין זריחה, ואין שקיעה-
אין שמש... ולמה? מסובך, קשה מדי בשבילנו, משהו עם מדע וטבע
וגם עם אלוהים, ולא יכול להיות שיש שמש, אסור שהיא תהיה...
ובהתחלה כולם צחקו מזה, כי זה מצחיק, כי יש שמש ואור, גם אבא
אפילו צחק, והוא לא צוחק כמעט: "הפנאטים הפוסט-מודרניים
האקסצנטריים האלה ממש הגזימו הפעם! הם באמת מאמינים בשטויות
האלה?! לאן נגיע בסוף?". אבל אחר כך היו אנשים מוזרים שהלכו
ברחוב, עם בגדים לבנים מפחידים, וחילקו דפים וצעקו, עם עיניים
מפחידות ודואגות, צעקו "אשליה" ו"מהפכה" וסיסמאות כמו "פקחו את
העיניים ותראו חושך" ועוד כאלה. והאנשים האלה אמרו שאין שמש,
שהם רואים את האמת ושכולם צריכים לראות מה שהם רואים... ואז
אנשים אחרים, רגילים, התחילו לקחת את הדפים ולדבר עם האנשים
הלבנים המפחידים, ולהקשיב להם... ובסוף הם גם ראו חושך ולא אור
ואמרו שאין שמש, וחלק הפכו גם לאנשים לבנים, כמו השכן הנחמד
שלנו שהתחיל גם לחלק דפים ולצעוק. ואז התחילו הויכוחים...
ברחוב ובבית ובכל מקום היו ויכוחים בין האנשים שראו שמש לאנשים
שלא ראו שמש, האנשים הלבנים. והאנשים שאמרו שאין שמש לא רק
צעקו, הם גם הסבירו יפה בויכוחים דברים מסובכים, הוכיחו עם כל
מיני ספרים ומכשירים, גם בטלוויזיה הראו, במדע ובפילוסופיה
ובדת. והאחרים ענו להם וגם דיברו דברים מסובכים כאלה... אבל
לאט לאט ניצחו האנשים שאמרו שאין שמש, שלא ייתכן שיש שמש ואסור
להאמין שיש שמש.

ובלק היה הולך לבד ברחוב, ומסתכל סביבו, אחר הצהריים, והיה הכל
מואר עם הרבה אור והוא הסתכל למעלה, לשמיים, ובאמצע הייתה
השמש, מאירה וגדולה ומסנוורת. והוא צחק לעצמו והמשיך. אבל אחר
כך זה נהיה מעצבן ומכעיס, כי המשיכו להגיד שאין שמש- והייתה
שמש. היא הייתה בשמיים, כל הזמן, ובלק לא הבין למה הם משקרים.
ואבא היה כל הזמן מתעצבן עליהם ומתווכח, וגם הוא לא הבין. ואז
גם חברים בבית ספר התחילו להגיד שאין שמש, כי זה מה שאמא ואבא
שלהם אמרו להם, ובלק התעצבן עליהם, והצביע על השמש, וגם בכה
לפעמים, אבל הם לא הקשיבו. ובלק רצה להאמין להם, הוא באמת רצה,
כי אז הוא לא היה צריך להתעצבן ולהתווכח והיה יכול לשחק, אבל
הייתה שמש בשמיים, והיה אור... ואמא הרגיעה אותו כל יום, כשחזר
מבית ספר, ואמרה לו שוב לא להקשיב למה שאנשים אומרים לו אלא רק
למה שהוא מאמין ויודע. וזה הפך אותו לחזק. אבל בסוף כבר כל
הכיתה לא ראתה שמש ולא האמינה שהשמש נמצאת, ורק בלק עדיין ראה
את השמש בשמיים כל יום, לא משנה כמה התווכחו האנשים בלבן
והחברים ואמא ואבא של החברים. והפסיקו לשחק אתו ולהיות אתו,
קראו לו בשמות לא יפים ורדפו אחריו. פעם אחת גם הרביצו לו. אבל
הוא זכר מה שאמא אמרה, ולא הקשיב להם. כי הוא ידע, הוא ידע
שהייתה אמא, והייתה השמש. שתיהן היו. אבא דיבר עם המורה והסביר
לה, והיא אמרה בשיעור חברה לילדים לשתף את בלק ולא להרביץ לו,
אבל זה לא עזר. גם המורה כבר התחילה להסתכל עליו בפרצוף
חמוץ... וככה הוא נשאר לבד.
ואתמול בשיעור חברה שוב דיברו על הנושא, ובסוף המורה אמרה:
"תלמידים אתם חייבים להבין, אני יודעת שזה קשה מאוד אבל אין
ברירה, חייבים לדעת שאין שמש, חייבים לקבל את זה, וזה קשה
לכולם, אבל זה המצב- אין כבר שמש, אין יותר...". בלק חזר הביתה
בוכה. גם המורה עכשיו... אז הוא ישב והסתכל דרך החלון בילדים
המשחקים, בלעדיו, מציצים בו בזלזול ולועגים לו. הוא לא ידע
יותר... ולמעלה, בשמיים, השמש עדיין מאירה, מסנוורת ומחממת,
ובלק ראה אותה, והרגיש את החום שלה, אבל לא הרגיש שום דבר
אחר...

אבא סגר את הטלוויזיה באנחה כואבת. הוא הביט בבלק בפנים
רציניות, עצובות, וקרא לו לשבת לידו. בלק בא בשתיקה. אבא הציץ
לרגע בחלון, כאילו חיפש משהו, וכאב ניכר בעיניו. אז הוא הביט
בבלק בעיניים, וחייך חיוך מאולץ. לבסוף אמר בקול קטוע: "בלקי,
אני... אני צריך להגיד לך משהו... זה חשוב, תקשיב טוב... בלקי,
השמש... היא... היא רק בכאילו, בלק... היא לא אמיתית, לא נכון
לחשוב שהיא אמיתית... זה חשוב שתבין את זה...". אבא לא ראה את
השמש יותר, הוא ראה חושך. קולו התייצב ונרגע, והוא דיבר
בהחלטיות: "אין שמש, בלק. אין. אני גם רואה את זה עכשיו,
ובקרוב גם אתה תראה זאת... אני מצטער ש... שאמרתי לך אחרת.
טעיתי, בלק. לא רציתי להכאיב לך, פשוט... אני מצטער." בלק הביט
באבא בפנים מהורהרות, חייך קצת, ואז הביט לעבר החלון,
השמיים...

למחרת, כשבלק יצא מהבית לבית ספר, היה הכל... חשוך. הוא הביט
סביבו בהחלטיות... חושך. הביט בשמיים, בכל הכוונים... הנהן
וחייך לעצמו... אין שמש. לא הייתה יותר שמש... ואז פגש חבר והם
התחילו לדבר בהתרגשות על משחק חדש. ולא הייתה יותר שמש, אף
פעם, וזה היה ברור ומובן. זה היה אמיתי, ממשי, לא חלום. לא
הייתה התפוצצות, כמו שרואים בטלוויזיה, או משהו כזה... סתם כך,
השמש מתה...