התעוררתי לקול המואזין של חברון. Fuck שוב נרדמתי בשמירה.
מה שנראה כאחד היתרונות הבולטים של קרבי והצבא בכלל מתגלה כאחד
החסרונות המובהקים ביותר שאפשר לדמיין- וזה להצליח להירדם בכל
מצב. גם בעמידה...

אני אוהב את צליל המואזין. אני שונא את אנשי הכפרים שכל יום
נוסעים מול העמדה ומביטים בי בעיניים חודרניות ומסמנים אותי
בתור המטרה הבאה שלהם.
אבל אני אוהב את קול המואזין בארבע בבוקר, כשעוד חשוך והכל
שקט. קול השירה הצרודה והעייפה אך עם זאת חודרת עצמות כמעט כמו
הרוח הקפואה שנושבת עליי כשאני נמצא בעמדה המסריחה הזאת.

אני רוצה לישון, אני כל כך רוצה לישון. הייתי נותן הכל וגם
יותר רק כדי להיכנס לשק שינה, לעצום את העיניים ולתת לראשי
להסתחרר לתוך תרדמה עמוקה רווית חלומות קצרים ורצופים למשך
שעתיים, עד השמירה הבאה...

אני כבר לא חולם יותר.