הדרך לאוסטרליה נראית בדיוק כמו הדרך לבית של סבתא. בלי ערבות
או עצי אקליפטוס. בלי דובי קואלה או כלבי-בר. העצים הרגילים
נראים עייפים, הכביש נראה עייף יותר, כמעט כמוני וכמו אימא.
ואני יודע שנסיעה לאוסטרליה היא הדבר הכי קשה, ועוד בפיאט
הישנה שלנו, שכבר כמה פעמים נתקעה באמצע הכביש. יכולתי לבחור
כל מקום בעולם, כשאימא תפסה אותי חזק והסתכלה לי לתוך העיניים
ואמרה שהולכים. ואני חשבתי על זה למרות שידעתי לאן. בחרתי
באוסטרליה כמובן.

בערוץ הילדים הראו פעם קנגרו עם כפפות איגרוף. אני לא חושב
אפילו שזה היה מצוייר. ואיך שהוא קפץ, ואיך שהוא נלחם. כמו
נמר. בשביל זה אני נוסע לאוסטרליה. ללמוד מהקנגרואים איגרוף.
כי אני חייב לדעת איך.

באוסטרליה אנשים לא מדברים אוסטרלית. הם מדברים אנגלית. ואני
כבר למדתי בבית-ספר אנגלית, שנתיים. אנחנו נסתדר שם מצויין.
אימא מאוד מתרגשת כנראה, כי היא לא מדברת איתי בכלל, ורק מלטפת
את הלחי בלי להסתכל, ומתרכזת בכביש.

בלילה כשאני לא מצליח להירדם, אני סופר קנגרואים. הם קופצים
אחד אחד, בסבלנות, שאני אספיק לספור אותם כי קשה להתרכז עם
הרעש. הם עוברים לאט, בשקט, חלקם מלטפים. וזה נחמד מאוד, כי
אפשר לספר להם סודות. קנגרואים אף פעם לא מספרים.

פעם, כששוב שמעתי את אימא בוכה בסלון, וצליל של זכוכית נשברת.
אבא בא אליי ואני העמדתי פנים שאני ישן אבל הוא ידע. ואז הוא
ישב לידי והכריח אותי לספור כבשים עד שאירדם. אבל אני שיקרתי,
וספרתי קנגרואים. "1, 2, 3, 5", ספרתי, והוא אמר "פספסת אחד"
ואני אמרתי ששניים פשוט קפצו ביחד. הוא ניסה לחייך אבל זה נתקע
לו בזוויות של הפה, כמו טעם של תרופה או סוד, כמו משהו שלא
אמור לקרות. כמו זכוכיות וצעקות שנשברות בחושך בסלון.

באוסטרליה, כשמוציאים את הפקק, המים של האמבטיה מסתובבים נגד
כיוון השעון. ואני לא בטוח מה זה כיוון השעון, אבל אני חושב
שזה אומר שהזמן הולך אחורה. ואם זה נכון, יש כל כך הרבה דברים
שאפשר לתקן שם, באוסטרליה. אני יודע שזה נכון.

אז אני ילד טוב, ואני לא שואל מתי מגיעים לאוסטרליה או איך זה
אפשר בלי מטוס. ואני לא שואל למה אבא לא בא או למה הפנים של
אימא נפוחות. ואני לא שואל מתי מגיעים. ומתי רצים. ומתי לא
חוזרים. ומתי בורחים עוד פעם. מתי לא חוזרים לעולם.

כשהמכונית מאיטה ואני יכול לראות את הבית של סבתא, אני לא
כועס. אימא מלטפת לאט לאט, כאילו זה הפנים שלי שנפוחות, והיא
תיכף תסביר לי. שאוסטרליה זה לא כל-כך קרוב. ושבכל מקרה, אנחנו
לא חוזרים. היא תבטיח לה, ולעצמה, ותחבק אותי קרוב. זה מה שהיא
תמיד  אומרת, כשהפנים שלה נפוחות והיא אומרת שעכשיו הולכים ולא
חוזרים ומתחילה לבכות. ואני רוצה להגיד לה, שחייבים להגיע
לאוסטרליה, פשוט חייבים. ששם אני אאלף לנו כלבי-בר פראיים,
ואוכל ללמוד איגרוף מהמומחים, והמים יסתובבו לכיוון השני. שם
אני אוכל לתקן הכול, בעצמי.

היא מחייכת ובוכה, מבטיחה ומתפללת, כמו שסופרים קנגרואים
וסודות, בעדינות, לאט. בשקט.