כל יום הם היו באים אליי, בדיוק באותה השעה.
"טל", כל אחד מהם היה אומר לי, "אותך אני אוהב. תמיד פה
בשבילך, כתף תומכת, רק בשבילך". ולכן, שעה אחרי כן, המושג
ידידות איבד את משמעותו בעיניי, רק בגלל שהייתי מספיק תמימה
בשביל לאכול את הסיפורים שלהם בשקיקה.
ובבוקר שאחרי קמה למיטה חצי ריקה,  וחושבת על מה לעזעזל חשבתי
שנתתי לזה לקרות. וכך גם ביום למחרת, וזה שאחריו, וזה
שאחריו...
והכי מצחיק זה שלכל אחד סיפור משלו, לכל אחד שיטה, שמסתכמת
פשוט בחולשת המין הנשי - מחמאות ודיבורים דביקים.
אוהב אותך, יפה שלי, את מקסימה, מישהו פעם אמר לךשיש לך את
המבט הכי יפה וחודר בעולם??
וכן, צר לי, זה עובד. בעיקר איתי, שלא מסוגלת לשנוא אפילו את
האדם הכי רע וקר ולא מסוגלת לומר בפנים של הבנאדם - לא.
בשעה שמונה בערב, בא אליי אחד. מדבר הרבה, מדבר שטויות, אבל
נחמד.
וכמובן, שעה בודדה אחת עברה ולפחות אחד מהצדדים קיבל את
מבוקשו. ואני רוצה רק לבכות.
וזה לא שאני זונה, הממ... אני לא לוקחת כסף. ואולי כדאי שאני
אתחיל, כי הדירה שלי כבר נהיית ריקה מדי ומסריחה מדי מחוסר
השקעה.
חצי שעה לאחר מכן אנחנו עוד מדברים קצת, ואז, או שהוא "צריך
ללכת" או שהולכים לישון. ונגיד והוא הלך, 10 דקות לאחר מכן אני
כבר מרגישה אשמה.
"טל הזונה". אולי אני צריכה לשנות את השם שעל הדלת לזה, שלא
יתבלבלו בדרך אליי הביתה.
ואם הוא נשאר לישון, אז אני מנסה להרדם ורק חושבת על הידיד
היחידי שנשאר לי בין ים החרמנים, שלו אני באמת מאמינה שהוא
אומר לי שהוא אוהב אותי. ואני מתגעגעת בכל דקה לקול שלו כשהוא
אומר לי את זה.
ואז אני חולמת שלא אכפת לי יותר ואני פשוט עושה מה שבא לי עם
כולם ועדיין לא יוצא לי שם של נותנת. וידוע שחלומות הם לעיתים
קרובות ההיפך מהמציאות.
ובבוקר מתעוררת. לבד. גם הוא נשאר לישון. כוס קפה, דיסק
במערכת, הוא הולך ואני ממשיכה.
קוראת עיתון, לומדת, יוצאת, מה לא. רק בשביל להרחיק את הלילות
מהראש, שצורך כמויות מאוד מכובדות של אקמול ואופטלגיןם בזמן
האחרון.
הוא אמר לי פעם, בעצם לא מזמן, שאני חייבת להתמודד. וזה מה
שאני עושה. רק שנמאס. נמאס מהשגרה הזו, ומאלה שנכנסים ויוצאים
ומוכיחים לי כל פעם מחדש שאין ידידות ואין כתף תומכת ואין "אני
אוהב אותך" באמת, כי חדלתי מלהאמין במשפט הזה. ושאומרים אותו
כל כך הרבה, ובכזו סתמיות, הוא מאבד מערכו.
ושותה את כוס הקפה השנייה בדיוק באותה שעה, כמו תמיד. מחשברת
כמה צלילים בגיטרה, גם כן, בשעה הידועה. ואפילו אין לי שעון.
לא עליי ולא בבית בכלל.
וכשנשבר לי לנסות להשיג את הכתף התומכת בטלפון, שלא עונה לי
ממילא, אני, טל, מתמוטטת על הספה בסלון בפעם הראשונה, ובוכה.
צלצול טלפון.
"הלו"
"טל?"
"כן...?"
"נו, מתי אני בא אלייך היום בערב?"