'טוב, אל תדאגי אני יודע בדיוק מה אני הולך להגיד, ושלא יהיו
לך בלבלות, אני יזמתי את המפגש הזה.'  הם ישבו בחדר ריבועי בעל
חלון רגיל המכוסה ע"י וילון פרחוני, משהו זוועתי.  בחדר לא היו
רהיטים, מלבד שולחן קטן ושתי כסאות משני צדדיו עליהם שניהם
ישבו.  העיתונאית, שמה גילי שם-טוב, כעת בתקופת שיא הקריירה
שלה, בעודה צעירה יחסית להצלחתה, רק בת 24, אבל זה מובן לתקופה
בה אנו חיים.  לפניה ישב הבחור, צעיר למראהו החיצוני, עניים
כחולות חודרניות, וזיפים קצרים בזקנו, מבנה גופו רזה, דיי
זרוק.  הוא לא הוריד מבטו מעיניה, הן היו בעלות צבע דבש ירקרק
שכזה, לא שהוא חשק בה, בעודה בעלת גוף סקס, שיער גלי בלונד
גולש לאורך גבה כמו מפל שראיתי באיזה טיול באירלנד, או שזה היה
בסקוטלנד, אני כבר לא זוכר.  'קודם כל כדאי שתדעי, אני בא בשם
ההצלחה, והיא זו שהכניסה לראשי את הרעיון, ולא אנוח עד
התגשמותו.'  היא לא רצתה לקטוע אותו, ורק הסתכלה עליו במבט
רעב, בעודה מניחה את הרשמקול הקטן ולוחצת על כפתור ההקלטה.
מקווה רק שזה לא יפריע לו והוא עדיין ירגיש בנוח, חופשי,
שיזרום.  לו זה לא נראה מפריע, הוא רק עקב לרגע אחר תנועת ידיה
והמשיך.
לה זה נשמע דיי מבטיח עד כה, והיא לא רצתה לקטוע את המחשבה שבו
החל.  גילי ידעה סבלנות מה היא, וצריך לחכות כמו ילדה טובה
בכדיי להשיג סקופ מסוג כלשהו.  'הכל התחיל לא בהתחלה אלא במקרה
מוזר בטרוף שקרה לי, הייתי בצבא, נפצעתי קשה באירוע מסוים,
הובלתי לביה"ח ושם נקבעה שעת פטרתי, מתי.  כל זה התרחש אחר
הצהרים אחד, וכבר לפנות ערב הודיעו בחדשות על מותי.  בשתיים
לפנות בוקר התעוררתי, כך לפחות היה רשום על השעון, שהיה תלוי
בחדר המתים.  אני באמת שלא יודע מה קרה לי בין הזמן בו מתי
קלינית להתעוררות שלי'.
היא לא יכלה להתאפק עוד, והתפרצה לדבריו בקול חותך ומהיר, 'מה,
מה זאת אומרת שנהרגת, ומה זאת אומרת שהתעוררת, הלכת לישון יום
אחד והתעוררת פשוט, אתה משוגע.'  היא התרוממה מהמושב והחלה
לקפל את דבריה במהירות, הושיטה ידה לרשמקול ובזריזות לא נראית
הוא אחז בידה, הסתכל לתוך עיניה בעניו הכחולות העמוקות
כאוקיינוס ואמר, 'רק תקשיבי עד הסוף, ויש לי גם הוכחות, זה רק
ההפסד שלך.'  היא התיישבה, וחיוך קטן עלה בקרבה, 'הוא שלי',
היא מלמלה לעצמה.  'אני זוכר רק שהכל היה לבן, שמעתי בום עמום,
ופתאום הרגשתי שליו ורגוע, כאילו כלום לא קרה.  הכאב החותך של
הכדורים, שחדרו לגופי התחלף במאין תחושה של ריחוף, לפתע הרגשתי
שאני נשאב, נופל למעמקי האדמה, הכל נהיה קר, קר כל כך.  ואז,
כלום, פקחתי את עיניי, וראיתי רק חושך.  ניסיתי להניע את
זרועותיי, זה עבד, והצלחתי להוריד את הכיסוי שהיה פרוס על
גופתי, כיסו גופות שכזה.  
'שכבתי על עגלה במרכז החדר, ודבר ראשון שקלטתי היה השעון שעל
הקיר, מצדדיי היו עוד ארבע עגולות עמוסות, והיה סרחון של פגר
בחלל.  מרגע זה הכל חזר אליי, אני משחזר מה קרה לי, הירי,
הכדורים, הכאב ולבסוף החום והקור בשילוב הכי מרגיע שחשתי בחיי.
הנפילה, הדעיכה, ובין לבין את כל פרקי ההכרה ואיבוד ההכרה, כל
הפלאשים וההבזקים שאינני מסוגל להסבירם, הכל מבולבל.  
'נעמדתי לצד העגלה, לבוש באותם מדים, מחוררים ומגואלים בדם,
הדם שלי, הרגשתי טיפה בסחרחורת ויצאתי מהחדר.  אני בחור רציני,
קולט מהר את העניינים מסביבי.  הבנתי שמתי, אבל הכל היה צריך
להיגמר, אני רוח כעת, בקטע הזה עדיין לא הייתי, זה מה שבטוח.
רציתי לדלות פרטים מאיפה שהוא, לברר בעזרת מישהו מה קרה לי,
חיפשתי מישהו שיסביר לי.  המקום היה ריק, משרדים נטושים,
מסדרונות אבודים ללא נפש חיה.
'מצאתי בגדים פשוטים באיזה ארון, לא משהו אבל נסתדר.  הצצתי
החוצה מהחלון אל תוך הלילה המנצנץ.  הרגשתי משהו שונה, כאילו
הלילה קורא לי, קורא לצאת לחיים חדשים, איזה חיים, איזה.'  
'באיזה סרט נתקעת לעזאזל, אבל אתה נראה כה רציני, מצד שני, זה
סיפור כזה מדע בדיוני, אבסורדי', היא חשבה לעצמה.  הוא התבונן
אל תוך עיניה וחש את ספקנותה, העלה חיוך קטן שנראה רק בציידי
שפתיו והמשיך.  'ירדתי לקומת הכניסה, ישב שם שומר מאחורי דלפק
מיושן.  כשהופעתי הוא היה חצי ישן, נעליי השמיעו קול צבאי והוא
ניעור במקצת, הסתכל לכיווני ועקב אחרי עד שיצאתי.  לא התמהמהתי
לרגע, חמקתי החוצה בלי להביט לכיוונו בעוד התוכנית נרקמת
במוחי.  

שלב ראשון להצלחה

'אוקי, תמונת מצב, אינני קיים עוד.  לפי כל הרשומות אני מת,
וכולם יודעים זאת.  בקשר לגופה שהם לא ימצאו, זה ייצור מבוכה
בקרב הגורמים הקשורים לכך, אבל הם בסופו של דבר יודיעו כי היא
נגנבה ע"י עובדי כת השטן או משהו כזה, והמשפחה שלי תפוצה בסכום
כסף לא קטן בכדי לכפר על העלבון, אז למה לא.  
'אולי אני מת, אבל כעת אני יותר חופשי ממה שדמיינתי בחלומותיי
הרטובים ביותר.  הארה נתגלתה בקרבי, שכל זה יכול להביא להצלחה
מסחררת פשוט.  כביכול אני מת, אבל בטוח איהנה מכל זה, הצלחה
בעלת פוטנציאל מסחרר טמונה פה.  אני אפרסם סיפור שסיימתי אבל
לא פרסמתי עוד, ועכשיו יהיה לו ערך עצום עקב המקרה המצער
ומסתורי בד בבד, המתרחש כאן.'  
הוא היה נרגש, עיניו בהקו באור המנורה הקטנה, והיא חשה בזה,
וחשה במעין צביטה מוזרה בליבה.  'התהלכתי ברחובות, מנסה לדלות
מידע היכן אני נמצא בדיוק, נעמדתי מול חלון ראווה של חנות
למוצרי חשמל.  בטלוויזיה הקרינו תמונות מהאירוע בו הייתי,
"בחדירה אתמול לישוב ישועה נהרגו שלושה חיילים ואזרח אחד,
החיילים היו בעת פעילות אבטחת ישובים...".  מדהים, הכל חזר
אליי בהבזקים מהאירוע, כל מה שקרה לאחר מכן, האנשים שרוכנים
מעליי, קול בכי, צעקה רמה עולה לאוויר, ושקט, שקט של מוות.
פניי חסרות המבע הופיעו לפתע בטלוויזיה, ז"ל, כלומר לא קיים
עוד, אני לא חיי בקרב אלה שהכירו אותי, לא עוד.  
'עומד מול החלון, מלא חיים.  וזו ההוכחה שלי אליך, תבדקי את
קלטות שידוריי החדשות, שם תמצאי אותי.
'לאחר זמן מה הבנתי שאני נמצא בנתניה.  הגעתי למסקנה שאני חייב
בכל זאת למצוא מישהו לשתף עמו את הסוד, וגם שיוכל לעזור לי
במימוש התוכנית.  הרגשתי שאני חייב להסוות את עצמי, אם מישהו
יזהה אותי איכשהו, הכל ייהרס.  מצאתי איזה הומלס זרוק על ספסל
בגן ציבורי, ולקחתי לו כובע צמר אחד, היו לו במילא עוד שניים,
וגם כי הריי אני מת והוא עדיין לא, אז מילא.  
'זה צריך היה להיות מישהו עם קשרים טובים, מישהו שיש לו ראש על
הכתפיים, לא כמו הרבה אנשים אחרים שחיים על העולם הזה, מישהו
שיתעשת במהרה, ובעיקר מישהו קרוב אליי.  'הרמתי טלפון אליה,
היא הייתה ערה כרגיל בשעות מוקדמות שכאלה.  שאלתי אותה איפה
היא, והיא ענתה כי היא בביתה, מוזר חשבתי, ועוד לבדה.  הודעתי
לה שאני מגיע עוד שעה בערך וניתקתי.  עכשיו איך לעזאזל אני
מגיע מפה לתל אביב, ועוד עם התלבושת המחשידה, מפחידה משהו שיש
לי, מה גם שאני צריך להישמר שלא יזהו אותי.  כנראה מישהו
מלמעלה רוצה בהצלחתי הקרבה מרגע לרגע, כי ברגע שהרמתי את היד
לתפוס טרמפ, לפחות שתי מכוניות חרקו גלגליהם וניסו לעצור לידי,
בעודם כמעט עושים תאונה ולוקחים אותי יחד בתור גרפיטי לשלדתם.
'
לא רק שבחורה עצרה לי לגמרי לבדה, היא גם הייתה יפיפייה, פשוט
נדהמתי מהקלות הבלתי נסבלת הזאת, וכן, היא לא פחות מאשר הביאה
אותי עד לביתה וביקשה שאתקשר למספר, שהיה רשום על פתק ורוד
שקיבלתי ממנה.  
'יצאתי מהמכונית, והרגשתי כאילו אני מרחף מאושר, שט כענן מעל
הסערה, אף אחד לא יכול לעצור אותי, הכל פשוט הולך לי, כמו לקחת
סוכרייה מתינוק חסר אונים.  עליתי לדירתה.  היא גרה במרכז תל
אביב, אבל בכדי לשמור על עילום שמה, כפי שהיא ביקשה, לא אפרט
על הנוף המדהים שניתן לראות ממקום זה.  
'נקשתי על דלת ביתה, למרות שידעתי שהיא פתוחה.'

גילי נראתה כאילו היא מנסה להגיד משהו, פתחה את פייה, ורק
אוויר יצא.  בלעה קצת רוק כדי שתוכל לדבר, ואמרה 'אני מצטערת
אבל אני חייבת להחליף קלטת במכשיר, חכה שנייה.'  היא הוציאה
קלטת נוספת בזמן שהבחור מחכה, 'יש לי רק שאלה קטנה, איך אתה
מסביר את הפלא בדרך בה הגעת מנתניה לתל אביב, אני פשוט מנסה
למלא את החורים שנפערים אחד אחרי השני בכל הסיפור הזה, אמתי או
בדוי, אבל אם זה מפריע לך, תעזוב את זה, תמשיך בבקשה.'  היא
אמרה בקול מתוק וצמא לעוד שלא ניתן לעמוד בפניו.  הוא רק חייך
והמשיך, 'היא ניגשה לדלת ושאלה מי זה, עניתי לה שזה 'אני', היא
כבר תדע שזה אני, חשבתי לעצמי.  היא פתחה את הדלת, היא לא
הייתה נעולה.  עמדנו אחד מול השני בלי לזוז לפחות לחצי דקה,
ככה סתם, רק בוהים אחד בעניים של השני.  היא לבשה ג'ינס קצרים
קרועים, וגופייה חצי שקופה בצבע לבן, סתם לבוש ביתי שכזה.
'אבל, איך, אתה חיי, אתה לא מת', התחבקנו והיא הזילה דמעה על
כתפי, כה חמה ואוהבת.  נכנסנו לביתה, הריח של הגראס עדיין היה
באוויר, ועל השולחן כרגיל הייתה הקערה הענקית המסורתית שלה,
מלאה בחומר משובך, השד יודע מהיכן.  התיישבתי על הספה מול
הטלוויזיה, היא עדיין עמדה ליד הדלת עם מבע מופתע, לא מאמינה
שאני כאן.'  

חיבור קצרצר למציאות

'עד עכשיו לא הרהרתי במותי במובן הגלובלי, הייתי דיי אגוצנטרי,
לא שזה משנה לי כל כך, האמת שבכלל לא, אבל אני מרגיש חובה
בלחשוב בכל זאת על אלה שמסביבי.  
אני, בן להורים, אח לאחים, חבר של חברים, טובים ורעים, לפחות
כך הייתי עד שמתי, לא נשמע כזה עצוב מכל הסיפור.  לא חשבתי על
איך הם מרגישים עד שחלף זמן רב, כיצד הם הגיבו לכל הקטע הזה בו
אני מת, אינני עוד.  טוב, אז הייתי טיפה אנוכי, סוציומט וכל
המילים הארוכות האלה שתואמים להתנהגותי הבזויה.  לא חשבתי על
הסביבה שמכירה אותי כאדם, כל הזמן היה לי בראש ההצלחה הזו,
העתיד הורוד שקרב ובא, וכל השאר נשאר מאחור, נזרק לפח.  ובאותו
רגע זה תקף אותי, המבט ההמום שהסתיר את פניה, רואה אותי חי
ונושם, כסתירה לעובדה שאני מת.  
'לא היה לי מה להגיד, חסר מילים, מתבייש על התנהגותי בפעם
הראשונה והיחידה, 'איך? מה ולמה? אתה מת, שד, רוח? מה אתה?',
פרץ נדוש וידוע מראש של שאלות היא הטיחה מיד בפני, וכל מה שהיה
לי להגיד באותו הרגע זה, 'אני מצטער'.  בום של חוסר התחשבות
תקף אותי והעיק עליי בו זמנית, הרגשתי שפל, חשתי בדאגה שלה
כלפי, ובחוסר רגש שהפגנתי כלפיה בפרט, ובכלל כלפי כולם.  דמעות
החלו למלא את עיניי, וחשתי בצריבה בתוך החזה שלי, ראשי לחץ,
וחשתי כאילו אין לי אוויר לנשימה.  כל אותם אנשים שהיו חשובים
לי, וכמה אני הייתי חשוב להם, החלו להופיע מולי, ראיתי אותם,
את כולם, בוכים על קברי, מתחבקים בכדי לשתף את צערם, להתמודד
יחד.  אבל אני נותרתי לבד, לא מחובר לעולם, או לחלק האנושי
שבי.  ניסיתי להתקרב אליה, והיא מיד נרתעה, חייכתי את החיוך
המפורסם שלי, וראיתי כיצד היא מתרככת ומתרצה.  התחבקנו והיא
בכתה, גם אני הזלתי דמעה פה ושם, זה לא שהאנושיות עזבה אותי
מאז שמתי, רק התקררתי מעט.  
'סיפרתי לה על כל מה שקרה לי, לפחות מה שזכרתי, מאז אותו אירוע
עד עכשיו, והיה לה אותו מבט מתוק מסוקרן שיש לך כרגע.'  

היא הסמיקה מעט, וחייכה בפעם הראשונה מאז הוא החל לבלבל במוח
שלה.  לרגע עברה בה מחשבה עליהם ביחד מחובקים, במקום זו
מהסיפור, וברגע נוסף היא התנערה מהפנטזיה.  'אז מי עוד בעצם
יודע על היותך חיי כרגע?', היא העזה לשאול אותו שאלה בסופו של
דבר.  כמה תמימה הוא חשב לעצמו, עדיין, למרות התקופה, התנהגותה
מסגירה את גילה, היא צריכה לעבור ליטוש נוסף, לפני שבאמת תהיה
מושלמת.  'נו באמת, את חושבת שההצלחה תבוא אם עוד אנשים יידעו.
ידעתי מההתחלה שכמה שפחות ידעו, כך ההצלחה תהיה יותר מסחררת.
אם יכולתי לעשות זאת לבד, הייתי עושה זאת, אבל זה עדיין, כשאני
חושב על זה עכשיו, בלתי אפשרי.  בלי מייצג שלקחתי בתור הילת,
זו שגרה בתל-אביב, ובלעדייך, זה פשוט בלתי אפשרי את תסכימי
אתי.'
היא חשבה על כך, ולבסוף הנהנה בראשה להסכמתה.  'לאחר שהתחברתי
למציאות, חשבתי על הסביבה קצת, ויצאתי מהבועה המסוכנת בה אני
רואה את הסוף הנכסף בלבד, הרגשתי שאני מוכן לעבור הלאה, לשלב
הבא.  
'ישבנו מול הטלוויזיה מאחורי השולחן בעל הקערה העמוסה בסמים.
הילת החלה לספר לי על ההלוויה, על כל האנשים שהיו ומה הם עשו,
כיצד כל אחד הגיב, החיבוקים.  ואני חשבתי לעצמי, איזו בחירה
מצוינת ביצעתי, הילת היא אדם שיכול לקלוט כל כך הרבה דברים בעת
ובעונה אחת, זה מדהים לאלה.  נרדמנו לבסוף כששננו מחובקים, אחד
בזרועות השני.  יצאתי מהבועה למציאות, והרגשתי איך ההצלחה כעת
נראית ברורה יותר מתמיד.'

הכל מתקשר

'כל מערבולת החושים שעברה במוחי הביאה אותי למסקנה חדשה, שכל
התוכנית במטרה להצליח, היא בעצם הסיבה לכל מה שקורה כאן.  בעצם
אני מתי בכדי לחיות שוב, ובכך בעצם להגיע לכאן, ובסופו של דבר
להצליח.  מישהו למעלה, או לחילופין למטה, רוצה בזה, אבל למה?
השאלה הזו הציקה לי זמן מה.  ישבתי הרבה זמן אצל הילת וחשבתי
על כך, אך שום דבר הגיוני לא עלה לראשי, חוץ מכך שאני בעצם
ארוויח מאוד מכל העניין.'  
'ובסוף הגעת לסיבה, מה הסיבה?', הוא חייך ואמר, 'את מתחילה
לאבד את סבלנותך המקסימה אותה הפגנת עד כה, אל תקלקלי זאת
עכשיו, אני מבטיח לך שבסוף הכל יתבהר.'  הוא חיכה רגע לאישור
מצדה, והיא רק נשענה אחורה מאוכזבת ונשפה אוויר בכעס.  
'בבוקר כבר היה יותר טוב.  הילת יצאה מהשוק שאחז בה, וצחקה,
וצחקה, והתרוצצה מצד לצד בכל הדירה.  היא רצתה להתקשר לכל מי
שהיא מכירה, ולהגיד להם שאני חי, כמובן שאת זה לא הרשתי לה
לעשות, הסברתי לה למה, והיא הבינה.  שוב המחשבה על מה הסיבה
לכל זה, ומי אחראי לכך הציקה במוחי.  
'נרדמתי שוב על הספה עד שעות הצהרים, וכשקמתי היא לא הייתה
בדירה.  התחליתי להיכנס לפאניקה אחרי שעה שהיא לא הופיעה,
חששתי כבר שהיא לא התאפקה עוד, ויצאה לקרוא לכל חבריי, ולספר
על כך שאני כאן, ישן בדירת בריא ושלם.  החלטתי לראות איזה סרט
ב'יס', מה שתמיד מרגיע אותי, ומשכיח את העולם מסביבי.  ראיתי
את הסרט 'מאטריקס', ועלו לי כל מיני מחשבות על כך שאולי באמת
ניצחתי את המערכת כמו 'ניאו', כלומר, מה שהיה מונח לפני עוד
מאז שנולדתי, רק כעת אני מסוגל לראותו ולנצלו לטובתי האישית.
יש פה משהו מעבר, משהו גדול יותר שלא עלה על דעתי לחשוב עליו.

'דיי מהר ביטלתי את המחשבה הזאת, אני פה כדי להצליח וזהו, זה
כל הרעיון, טוב, גם כדי לחיות אולי.  
'הגיע הערב והילת עדיין לא חזרה, חשבתי כבר לצאת ולחפש אחריה,
כשלפתע שמעתי דפיקה עמומה בדלת, נלחצתי לרגע, לא ידעתי מה
לעשות, אם זה יהיה מישהו שאני מכיר, אז אבוד עליי.  התקרבתי
לדלת ושאלתי בקול שונה משלי - 'מי שם', הילת ענתה שזו היא, היא
לא יכלה להיכנס כי הידיים שלה עמוסות.  פתחתי לה, והיא נכנסה
בסערה, כולה קורנת מאושר עמוסה בשקיות מלאות בכל טוב.
'הכנו ביחד ארוחה חגיגית, היו נרות ויין ומאכלים מגניבים
וטעימים, הכל היה פשוט נפלא.  לא עלתה מילה אחת על מותי.
שוחחנו על העבר, כל מיני צחוקים ופדיחות עם החברים והיה כיף
נורא.  
'לאחר זמן מה שוב עלתה לי המחשבה, למה ומי, למה ומי הן השאלות
שחזרו על עצמם רוב זמן אותה ארוחה, עד שהיא לא יכלה לעמוד בזה
יותר ושאלה אותי מה מציק לי.  
'ישבנו שנינו בסלון וחשבנו, הורדנו כמה ראשים כדי לתפוס ראש,
אולי זה יעזור, תירצנו זאת בכך, אך שום כלום לא עלה.  רק עישנו
עוד ועוד, עד ששנינו נפלנו לשינה עמוקה.'  

הוא חיכה לראות אם יש תגובה מצדה, אך היא רק המשיכה לבהות בו
בעניין, מחכה לעוד.  
'אני לא זוכר הרבה מאותו בוקר חוץ מדבר מוזר אחד.  קמתי כולי
מסוחרר וכבד, ניגשתי למקלחת ושטפתי את הפנים, הבטתי במראה
לרגע, בהתחלה לא הבחנתי במשהו שונה, התקרבתי מעט, ושוב התרחקתי
מפרצופי, ופתאום קלטתי משהו שונה, משהו מוזר, רגע, אני רואה
הרבה יותר טוב, האמת היא שאני רואה מצוין.  רק לפני כמה ימים
היו לי משקפיים, כמובן, לפני שמתי, אבל מה זה קשור לכל הקטע עם
ההצלחה שלי, איך זה קשור, כבר נהיה לי קשר בתוך הראש מכל זה.
רק ידעתי בוודאות שזה מתקשר לכל התוכנית, ואולי לא גיליתי
עדיין את תכליתה האמיתי, אולי.

לסיום או ועכשיו מתחילים

'אחריי יומיים של הסתגלות החלטתי להציג בפניה את מה שאני רוצה
שהיא תבצע למעני.  הערתי אותה לקראת הצהרים, אחרי ששעה עברתי
על כל התוכנית וניסיתי שוב לפענח דברים חדשים שאולי נחבאים
בפניי, אבל לא מצאתי כלום.  סיפרתי לה הכל.'

הוא שתק, שקט הרסני נפל עליה, היא לא הייתה מוכנה להפסקה
פתאומית שכזו, בשיא המתח, איך הוא יכול לעשות לה את זה, אין פה
סוף, מה זה, 'מה זה? זהו, נגמר?', 'איך הגעת לפה נראה לך', הוא
שאל בהפתעה.   היא הרהרה רגע בשאלה, ניצוץ נדלק בעיניה, היא
הבינה.  לפני שהיא הספיקה להגיד משהו הוא אמר, 'זאת ההקדמה
מתוקה, הסיפור הוא זה', הוא הניח לפניה חבילה של דפים מסודרים
ונעמד.  'אם הכל ילך חלק, אני מניח שהתוכנית תצא לפועל, ואני,
אני, טוב את כבר תראי.'  הוא אמר לה שלום כשחיוכו המפורסם שרוע
על פניו, ויצא מבלי להביט לאחור.  
היא לקחה את החבילה בידיה, על עמוד הפתיחה היה רשום, "חיי
נפתלי".