נפתלי עמד וכולם סביבו, נועצים בו מבטים מלאיי ציפייה, בידו
האחת היה וויסקי עתיק מאוד ובשניה ג'וינט בצורת קונוס מושלם
באורך עשרה סנטימטרים, הוא אמר, "יש לי סיפור ממש מגניב לספר
לכם", עיניו התגלגלו לאחור, הוויסקי היקר נשמט מידו, הג'וינט
עף באוויר ונפתלי נפל על הרצפה, כשהוויסקי נשפך לידו, והג'וינט
בדיוק נחת לפיו הפעור למחצה...
וואו, יצאתי מזה, חשבתי לעצמי, הוויסקי עדיין לידי, יש בדל
בפי, פיחס, וכולם מסתכלים עליי משום מה, מחכים שיקרה משהו
מיוחד, אני לא יודע כבר כמה זמן. אני הסתכלתי עליהם, פתחתי את
הפה, ולרגע חשבתי, סגרתי את הפה ושוב חשבתי. המבטים מלאיי
הצפייה שלהם היו עדיין נעוצים בי, פתחתי את הפה שוב לאחר חמש
דקות, והתחלתי לספר להם מה עבר במוחי בחצי שעה האחרונה, את כל
הסרט מההתחלה לסוף. וזה הלך ככה:
יש לי סיפור ממש מצחיק, רק קשה לי לבטא אותו במילים. זה היה
בחמש בלילה, או בבוקר, זה לא משנה. בחוץ כבר צייצו הציפורים,
רק התחילו החיים אצלם וכבר הם מצייצות. בקיצור, הגעתי הביתה
מאוחר, לפחות ככה אימא שלי חשבה. פתאום צלצל הטלפון, פעם אחת
יותר מדי, בטח ההורים שלי כבר התעוררו חשבתי לעצמי. עניתי
לטלפון, שמעתי קול מוכר, לא זיהיתי אותו אחרי הלילה הסוער
שעבר. באותו לילה, כרגיל ישבנו באיזה פאב, שתינו יותר מדי,
לפחות ככה אימא שלי הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת. בכל
אופן, נחזור לטלפון, שמעתי קול אומר לי, "בוא מהר, משהו קרה",
עדיין לא זיהיתי את הקול אבל כבר עלתה לי המשטרה בראש. שכחתי
להגיד, שבלילה הסוער גם עשינו מעשה נועז, שאנשים שפויים לא היו
עושים אותו במצב מואר. אז שאלתי, 'מה קרה?', הקול הבלתי מזוהה
אמר, "נפתלי, בוא מהר ואל תשאל שאלות". עדיין לא זיהיתי את
הקול, אולי, חשבתי, זה רק חלום, כי בדרך כלל אני שומע מצוין,
ומזהה קול של כל אחד דיי מהר. אז אמרתי, שאני לא שומע ברור,
אולי בגלל הטלפון, הקול אמר, "זה אני...". הגעתי אליו דיי
מהר, לקחתי את האוטו של אימא שלי בלי רשות, ידעתי שזו טעות,
אבל גם ידעתי שזה מאוד חשוב. הוא פתח לי את הדלת מיד כשהגעתי,
לא שאלתי שאלות אבל בראשי רצו כל-כך הרבה בעיות ותרחישים, שבכל
מקרה לא ידעתי מאיפה להמשיך או להתחיל. אז נכנסנו לבית ועלינו
למעלה, נכנסנו לחדר החצי מואר, בעזרת אור מתכוונן, שכחתי איך
קוראים לזה, שנייה אחרי שנכנסתי סנוורו את האור, ואני עצמתי את
העניים, הייתי מבולבל ולא הייתי מוכן לדבר כזה. תרחיש כזה לא
הספקתי להעלות במוחי, מיד תראו שגם אתם לא הייתם יכולים.
ממולי, על המיטה, שכבו לא פחות ולא יותר מחמש בחורות מדהימות,
כמובן ערומות. לפני שהספקתי להגיד משהו, לא שהיה לי מה להגיד,
גם לאימא שלי בטח לא היה, מישהו החטיף לי מהלומה עצבנית על
העורף.
הם בטח רצו שאתעלף, ואז הן ינצלו אותי מינית, אבל זה לא קרה,
הם שמו לב שלא איבדתי את ההכרה, אני לא איזה ילד בן חמש שמאבד
את אימו שלו בקניון או משהו כזה, רציתי להגיד להם, אבל הם כבר
נתנו בי עוד אחת. באותו רגע התעוררתי עם הטלפון ביד, טיפה
מסריח ומיוזע, ומשהו אמר לי שבטח נרדמתי. הרגשתי ממש רע,
הסתכלתי על השעון שהראה 6:30, כלומר, שעה וחצי עברה, ומשום מה
כאב לי הראש, כאב מעצבן כזה, שאין לו מקור, כאילו כל הראש
מתנפח לגודל של צפלין וחוזר לגודלו הרגיל, וכך זה חוזר על
עצמו. מיהרתי החוצה, המכונית של אמי לא הייתה שם, והתחלתי
לחשוד שמה שכביכול חלמתי, קרה באמת. זה עשה לי בלבלות אבל
התחלתי לרוץ בכל מקרה. הבית שלו במרחק 5 דקות ריצה, לא כזה
נורא. הגעתי אליו, אבל אף אחד לא היה שם, ודרך החלון לא ראיתי
דבר כי הייתה מין חשכה מסתורית בפנים. ברחוב לא היה איש, אף
אחד לא רצה לצאת החוצה לאחר לילה גשום ובמיוחד ב-6:35 בבוקר
שבת. החלטתי להיכנס פנימה, אם אני פה, אז כדאי שאנצל זאת
ביעילות. פריצה לבית הרבה יותר יעילה מאי מעש, במיוחד לאחר
ריצת בוקר. רציתי לשבור את המנעול, אבל רגע לפני עברה
במערבולת מוחי המחשבה, שאולי הדלת פתוחה, ניסיתי לפתוח,
הצלחתי, נכנסתי. היה ריח עצבני של גראס בתוך הבית, הכל היה
סגור בתוך הבית, אז אני מניח שנשאר הריח מהפעם שעברה שמישהו
הריח את הפרחים האסורים . התחלתי לחפש, לא ידעתי מה, אבל משהו
אמר לי שאני אמצא משהו שיאמר לי מה אני מחפש. מצאתי משהו לאחר
מספר דקות, זה היה לא גדול ולא קטן עם ידית, והוא נפתח לכיוון
הרצפה - דלת! רק באופסייד. מעבר לדלת היו מדרגות שכוונו כלפי
- מטה! מדהים, לא ציפיתי לזה בכלל במקום שכזה. המקום היה פעם
של ראשוני מקימי העיר, מישהו עשיר שבבית כזה קטן מצא לו סיבה
מאוד יצירתית (ואולי לא) לבנות מקלט תת-קרקעי, בטח היה מרגל,
אבל נעזוב את זה. ככל שירדתי למטה התגברה בי תחושת אופוריה
מתגנבת לתודעתי, אוויר צח אפף אותי, ההפך ממה שאמור להיות
כשיורדים למקום לח. האור התחזק בדרך למטה, ולכן המשכתי לרדת.
לאחר מספר מדרגות הגעתי לקרקע מוצקה, קצת בוצית, וראיתי לימיני
מחילה בגודלו של בן-אדם, בלי לחשוב ארבע פעמים, קפצתי פנימה,
זחלתי כ-20 מטר ולבסוף הגעתי לחלל קטן, מין היכל. בפנים ראיתי
מספר דברים שלא מומלצים לילדים קטנים וגם כאלה שלא מומלצים רק
מגיל 18 ומעלה, תלוי באיזה מדינה אתה גר. כמובן שאני לא מקשיב
להוראות מסוג זה, וכתוצאה מכך יש לי סיוטים בלילה ואני משתין
במיטה, אבל זו כל ההנאה שבדבר. בפנים ראיתי משהו מאוד
פסטורלי, כמו שאתם מסתכלים על בחורה יפה, פשוט מדהימה, ואתם לא
יכולים להוריד את העניים שלכם ממנה, כל התכונות הטובות, חטובה
כמו נערת חלומותיכם, גובה פרופורציונלי לגוף, בעלת יתרונות בכל
המקומות הדרושים - פשוט מושלמת. הייתם מתחילים לצרוח ולבכות,
כשהייתם רואים את המראה הזה. מה שהיה שם בהחלט לא מומלץ
לצפייה, ולא לקריאה. זו ההזדמנות האחרונה שלכם לעצור את
הקריאה, כי אחר-כך, או שתקיאו על הדף ותרביצו לי, או שתבכו,
ואז אני אספיק לברוח מהמהלומות שתרצו לתת לי, או שאני לא יודע
מה. טוב, איפה היינו, אהה, אז כדי שלא ישעמם לכם, אני אמשיך.
על הרצפה של המיני היכל היו שרועים 3 טרולים, זה התיאור הכי
קרוב למה שראיתי, עכשיו אני אפרט:
שלושה מסטולים על הרצפה שכבו, את עיניהם הם לא פקחו, כלי חפירה
הם אחזו, אבק שחור על השיניים ואפר בנחיריים, רגל ושלוש
אוזניים. כל היום חצבו באדמה וחיפשו נחמה, החננה באף הייתה
ירוקה, כל חייהם רוצים, דוחפים, פעם אחת משתגעים, מפליצים
פלוצים לא מהחיים. מחפשים אנשים, שימכרו להם - סמים, אוכלים
אותה ואז מגרבצים.
מרוב סמים ומסיבות, התחרפנו על כל הראש, וזה מה שקרה. טוב, אז
הגזמתי עם התיאור, או עם פרולוג לתאור, פשוט רציתי קצת למלא את
הדף. אני אספר לכם למה הם שכבו שם. שלושת חברי (כן יש לי
חברים, שנראים כמו טרולים) עישנו קצת בבאנג, והתחרפנו. הם
חשבו שזה יהיה סתם עוד סוטול, משהו רגיל, אבל מישהו למעלה, או
למטה, החליט כי הפעם זה יהיה אחרת. שלושתם נמצאים בבית הסגור,
מסטולים עד העצם של הכלב של השכן, עושים רעש, ופתאום יש דממה,
כולם בבת אחת החליטו לשתוק, נכבו האורות, נשמעה טריקת דלת ומין
קול שעושה : "פופפפפ". פתאום באמצע החדר (שלושתם ישבו במעגל)
הופיע דרקון, נשמע קצת אבסורדי, אבל באמת הופיע שם דרקון. הוא
היה מותאם לגודל החדר, ויצאה לו אש מהפה ועשן מהאף, וגם להיפך,
אבל רק אם הוא באמת מתעצבן. הדרקון אמר : "אני מטיל עליכם
משימה חשובה!", שלושתם הקשיבו. נשמע מוזר, למה הם לא צעקו
בחלחלה, או נסו מהבית כל עוד רוחם בם, טוב, זאת תגובה של
מסטולים, אז אל תשאלו, זה בסדר. הדרקון עצר לרגע, התנשף לעוד
רגע, גם הוא לא היה מופתע מהמחסור בבהלה של שלושת חבריי משום
מה. משהו בהחלט הסריח והפעם זה לא היה מומו. את הרקע לדרקון
אתם לא יודעים, אלא אם שמעתם על שבט הגרוזינים - אוצמטוטו.
ובכן, קוראים לו ניסים, הוא גר בכפר הגרוזינים אוצמטוטו
(גרוזינים היו פעם דרקונים, לפני מספר גלגולים). כל ימי חייו,
שזה בערך 36,765,666 שנה, הוא חיפש את הנחמה של החיים. אתם
יודעים, הדבר הזה שגורם לכם להיות שלווים לתמיד, דבר שעוצר את
יצר האדם מלנוע ולהרוס, ליצור ולנצל את הסביבה. הוא רצה למצוא
נחמה זו רק כדי להציל את בני מינו, שמנו כעת רק 27 גרוזינים
אחרונים (אפשר לקרוא לו, הגרוזיני האחרון מבין 27 הגרוזינים
האחרונים, ואולי לא) מגזע נכחד ולא ידוע, עובדה שהם לא ידועים
כגזע נכחד אצל הנשונל ג'אוגרפיקס. בני האדם לא גרמו ישירות
להיעלמותם (פעם היו מליונים על כדור הארץ בלבד), אלא יצרם
הבלתי מרוסן, הוא זה שגרם לגרוזינים לאבד את כוח הרצון שלהם.
כל-כך הרבה כוח רצון שמומש ע"י בני אדם, כך שמכסת כוח הרצון
ביקום אזלה, ולא נשאר כמעט דבר לדרקונים המסכנים, והם נאלצו
להתאבד מתסכול עצמי. ואז קרה הדבר, התקווה האחרונה הגיעה,
נולד גרוזיני ממש חכם, אפילו בני-אדם לא היו משתווים לו.
הגרוזיני הזה יום אחד עלה על הפתרון: הנחמה. נשמע לכם דבילי,
מי רוצה בכלל נחמה, רק אלה שמסתפקים במועט, אלה שחיים כל חייהם
חיים שקטים ושלווים ולא עושים דבר מיוחד, לא מרימים ראש, לא
כועסים, לא לחוצים, לא מודאגים וללא בעיות כספיות כלשהן. אההה,
אז אולי בכל זאת זה נשמע טוב. הגרוזיני הזה עלה על זה, שאם
הוא ימצא לבני האנוש את הנחמה שלהם, כך הרצון יעבור חזרה
לגרוזינים, והם יחזרו לשלוט ביקום ולהתרבות. בקיצור, ניסים
הקטן (קראו לו ניסים הקטן כי הוא קטן, עובדה שהוא נכנס לבית
דיי בקלות ולא התכופף בכלל, ויחסית לדרקון זה ממש קטן, אבל אל
תקראו לו כך אם אתם רואים אותו כי בכל זאת יש לו יכולת נשיפה
דיי עצבנית ולא כדאי לכם להתעסק איתו) לפני שנה, עלה על
הפתרון, הוא הגיע לנוסחה הזאת, והחליט להשתמש בה. נוסחה מאוד
מסובכת שתגרום לכם להשתעמם ולהירדם לפני סוף הסיפור.
שמעון, לא ניסים, הגיע לכך שאם שלושה מסטולים מתמסטלים בפעם
ה-N (מספר הפעמים ישמר סודי מטעמי בטיחות ואי ידיעה), ביום שבת
בשנת הגיל של ניסים (המספר הארוך), אז יש אפשרות למצוא את נחמת
האדם. ניסים ממשיך : "עליכם למצוא את הנחמה שלכם בבטן האדמה",
הוא התכוון שהם יחפרו כמה מטרים, "אם תמצאו אותה, תקבלו פרס
גדול מאוד". השלושה המשיכו להתרכז ולהקשיב לו גם כשהוא סיים,
הם כנראה לא ממש הקשיבו לו, אלא סתם נתפסו בטראנס של התמקדות
או בהייה בנקודה בחלל. ניסים התחיל להתעצבן לאחר שהם נשארו כך
להרבה זמן (בערך שעה) ולא הגיבו בכלל למה שהוא אמר. הוא
התעצבן מאוד, כזאת עצבנות לא נפלה עליו כבר הרבה זמן, כי ניסים
ידוע כדרקון גרוזיני רגוע, וכבר 3 מליון שנה שהוא לא התעצבן
ככה. הוא ידע שהזמן אוזל, וזה הגביר את עצבנותו עוד יותר.
הוא חשב על פתרון להוציא אותם מהטראנס אך לא מהגראס, כי ידוע
שאם כזה טראנס נפסק אצל מסטול, הוא יוצא מהסוטול, ואז הם יבהלו
ויברחו, וזה בטח יקשה עליו את העבודה. אז הוא יצר כדור צבעוני
זוהר, שמחליף צבעים ומוציא אורות מהבהבים, הכדור ריחף ממולם,
והם יצאו מהטראנס. שלושתם הסתכלו עליו ואמרו ביחד: "מתי
מתחילים?". ניסים והשלושה ירדו למרתף והחלו לחפור את המחילה,
שגיליתי לאחר זמן מה. הם חפרו בתורות, בהתחלה נטי חפר, אחר-כך
סיימון ובסוף נחניאלי (אין משמעות לשמות). ניסים לא חפר כי
הוא סוציומט אגוצנטרי, וגם קצת זקן, אבל ככה כל הגרוזינים.
בתורו של סיימון נשמע מין גונג כזה כמו הגונג מיפן, ואז עוד
אחד, ועוד אחד, ואז רצף של גונגים עצבניים (משום מה סיימון חשב
שהוא יוצר מוזיקה, לכו תבינו). סיימון נתקל בכדור שעשה בומים
כשדופקים עליו עם את חפירה, מכיוון שלסיימון היה כף, זה עשה
גונגים. ניסים ידע שזה מה שהוא מחפש כל החיים שלו, והוא החל
לחפור לו מנהרה משל עצמו. נטי ונחניאלי רצו גם להגיע לדבר הזה
וניסו לעבור דרך סיימון ללא הצלחה, ולכן הם גם החלו לחפור
מנהרה משלהם. בסוף כולם הגיעו לכדור, ניסים התחיל לבלוע את
הכדור. למה לבלוע אתם שואלים, ובכן, שמעון מצא את הנוסחה, אבל
מת לפני שהוא מצא את הפתרון, ניסים מצא את הפתרון, אבל היה
גרוזיני מדיי, ולכן הוא לא ידע מה לעשות עם הכדור. לכולם ידוע
שלדרקונים יש פה ממש ממש גדול, אז הוא בלע את הכדור. כנראה
שההרכב החומרי של הכדור עם המיצים של הקיבה של ניסים גרמו
לפעולה כימית, שגרמה לפיצוץ קטן, בגודלו של ניסים הקטן, כמו
שאומרים 'מרוב גחמה יצאה לו הנשמה', השלושה איבדו את ההכרה
ושכבו בהיכל קטן, בגודלו של ניסים הקטן. הנשמה של ניסים עברה
הרבה גלגולים עד שהיא הגיעה לבן אדם, ומאז הם התרבו בתור
בני-אדם, אתם יכולים למצוא אותם בין עדות המזרח, אבל אף פעם אל
תקראו לניסים "ניסים הקטן" בנוכחותו, כי הוא עצבני כמו
המרוקאים. עברו שתי דקות ממש מוזרות, שבהן אף אחד לא דיבר,
כולם עדיין בהו בי, אבל סיימתי את הסיפור סרט. פתאום לכולם
היה חיוך על הפנים, עיקמתי הבעתי ואמרתי בקול מוזר בעל מבטא
אנגלי, 'הממם, זה היה מצחיק, כן, מצחיק'.
|
