ריקנות עצומה, לא חולפת,
כמו תעתועי המדבריות העצומים,
על ליבי הסגור על מסגר היא דופקת,
רוח קרה מקפיאה איברים.

והאנשים חולפים כצללים,
לעברי לא מילה לא מבט,
ואני נבלעת בערפילים נסתרים,
קולי נחלש בלאט.

וצעדי כבר לא נשמעים,
עיני כבר יבשו מדמעות,
באזני הרפות קולות צחוק נקלטים,
אך בעיני הם נדמים למלמול הרוחות.

ואף טרם תעלה השקיעה,
צובעת הרקיע בצבעים מרהיבים,
והימים עוברים בזחילה,
אך כתמי בדידותי עודם משחירים.

והאם טובה אני מאותן הבריות,
אשר בורותן ניכרת בעיניהן,
או שגרועה אני בכמה מידות,
ולכן סילקו אותי מביניהן.

אך השטחיות והזלזול אמנם מחווירים,
מול אותו כוכב בשמיים,
שהבטיח לשמור עלי מול גרים,
ומול מכרי אף שבעתיים.

ואני לבדי ניצבת,
מול שמיים של גורל ותקווה,
והם מחייכים אלי בלא פה,
בלא שפתיים להראות אהבה.

והטבע זועק לצידי,
חובש את פצעי,מוחה דמעותי בידו,
וכך אומר לומר שאלה שכנגדי,
במבט על מעשי עד כה,
הטבע אוהב אותי
גם אם אתם לא.