אתמול, בערך בשעה 3 חזרתי הביתה מאלוהים, בדיוק בזמן למשחק,
בשידור חוזר, של הפועל. כבר לא יוצא לי לראות משחקים בשידור חי
כי לאלוהים אין זמן לפגוש אותי בצהריים. הוא טוען שזה משהו
שקשור לחובות והתחיבויות עולמיות, אבל אני יודע שזה בגלל
שבברזיל יש תחרות בגדי ים ואלוהים מנייאק מדי כדי לתת לי לראות
גם, אבל אני לא כל כך כועס עליו. קשה להיות אלוהים.
האמת, החברות שלי עם אלוהים היא לא משהו מיוחד. דברנו פעם בצ'ט
וסתם היה בינינו קליק כזה שהחלטנו להפגש. אפילו לא ממש הופתעתי
מזה שהוא אלוהים, היה לו טון סמכותי כזה.
אחרי איזה שבוע אפילו ההורים שלי הפסיקו להכנס לפאניקה כל פעם
שריחפתי מהמרפסת לשמים. בהתחלה, אמא שלי כל הזמן נדנדה לי שאני
אביא את אלוהים הביתה, שהיא תוכל להכיר אותו לשכנה מהקומה
מתחת, אבל משום מה הוא לא הסכים. פעם, כשכבר נשברתי מהנדנודים
שלה, שאלתי את אלוהים למה הוא לא יורד למטה, אבל הוא
סתם מלמל משהו לגבי זה שהסדר העולמי ישתנה והוא ימות. כן,
כאילו שאלוהים יכול למות, סתם לא רצה להודות שאין לו כוח לשכנה
מלמטה. ולא שאני מאשים אותו, אבל אמא שלי פשוט משגעת אותי.
לדעתה, עד שסוף סוף היא יכולה להיות גאה בי על משהו, אני חייב
לאפשר לה לפחות לחלוק את זה עם העולם.
אני זוכר איזה פעם שאלוהים היה לוקח אותי אליו במקום ביצפר,
וזה היה דווקא מגניב, כי למורים שלי לא היה מה להגיד אחרי
שהבאתי להם פתק מאלוהים. אני חושב שאז כל השכבה שלי קנאה בי,
ואפילו שרה הכוסית מ- י / 8.
כמובן שאז הרכזת הכלבה שלי הייתה חייבת לספר לאמא שלי. וואי
איך שהיא התחרפנה, היא צרחה במשך שעה על השמיים על זה שאם
אלוהים רוצה להרוס את הבן שלה הוא צריך לעבור דרכה קודם.
אלוהים לא שכח לי את זה אף פעם, וכל פעם שהייתי בא אליו היה
מספר איזו בדיחה מטומטמת על אמהות פולניות או פינגווינים. אתם
רואים, להיות חבר של אלוהים יכול להיות גם חרא.
מה שכן, אחרי זה אלוהים אף פעם לא לקח אותי לשמיים בבוקר. אני
חושב שאפילו הוא מפחד מאמא שלי.
אז למה אני מספר לכם את זה? כי אתמול היה לי יומולדת, ואלוהים
הבן זונה שכח. אני חושב שלא הייתי מתעצבן כל כך אם לפני זה שרה
הכוסית מ- י / 8 לא הייתה צוחקת לי בפרצוף אחרי שביקשתי ממנה
לצאת, ככה שאפשר להגיד שסתם היה לי יום חרא.
אז התעצבנתי עליו, והחלטתי לחשוף לעולם את השקרים שלו, מה שאם
חושבים על זה כבר היה טעות כי אני מזה לא הטיפוס המושיע. אני
חושב שלא ציפיתי שאלוהים יפול בתוכנית המטומטמת שלי, וכשהוא
נפל אני נכנסתי לקריז גדול מדי כדי לשים לב למשהו.
אני חושב שחזרתי לעצמי כשהוא צרח בפעם הראשונה. צרחה גדולה
כזאת, של כאב, כזאת שלא מדמיינים לשמוע מאלוהים. אני חושב שהוא
התחיל להתפורר עוד לפני שהוא פגע באדמה, אבל אני לא ממש בטוח.
לא רואים ממש טוב מהשמיים.

אז עכשיו אני תקוע פה, כי כל הזמן שהייתי כאן עם אוהים ךא
טרחתי לשאול אותו איך יורדים למטה. לפעמים, כשאני מסתכל בזככית
מגדלת שלו על האדמה אני שם לב שהאנשים מתחילים להתנהג בצורה
מוזרה מאוד. חרא.
מעניין מתי ישימו לב שאין כבר אלוהים?

ק. ר.
31.12.1999