"אני רוצה ליסוע להודו" אמרתי לו, והוא לא הבין למה. הוא אמר
שאם אני רוצה לחפש את עצמי, אז אני יכולה לעשות את זה גם כאן,
ובכלל נראה לו שכל הקטע של הודו זה סתם ניסיון לעזוב הכל
ולברוח. לא יכולתי להגיד לו שהוא מדבר שטויות, כי היה משהו
בדברים שהוא אמר, אז עשיתי פרצוף מתפלא, כאילו אני לא מבינה על
מה הוא מדבר. עמית לא היה ממש מופתע, כי הוא כבר רגיל לשגעונות
שלי, ונראה לי שהוא אפילו נהנה מהם ומחכה בכל פעם לגלות מה
יהיה השגעון הבא שלי.

אני ועמית חברים טובים כבר מגיל 15. נפגשנו באיזו תוכנית רדיו
שולית שעשו מזמן על העיר שבה אנחנו גרים. אני ייצגתי את ביה"ס
שלי וסיפרתי איך למרות שאני גרה בעיר קטנה ובאה ממשפחה של 7
נפשות, עדיין אני מתכוונת לסיים את לימודי התיכון בהצטיינות
וללמוד לפחות תואר אחד או שניים באוניברסיטה (נו, מה כבר הבנתי
אז??!). עמית, לעומת זאת, שלימודים אף פעם לא היו הצד החזק
שלו, ייצג באותה תוכנית רדיו את קבוצת הכדורגל המקומית וסומן
כבר אז כסיפור הצלחה.

עד לתחילת השידור הושיבו אותי ואת עמית באיזה חדר המתנה משעמם
שהיו בו שני ספסלים, שולחן קטן וכמה מגזינים פזורים עליו. עמית
דפדף בשקט באחת החוברות, ופתאום חיוך גדול נמרח לו על הפנים
והוא הסתכל אלי ישר בעיניים ואמר: "ראית, גם השבוע פרסמו תמונה
שלי במדור הספורט של השבועון המקומי". אני החזרתי לו מבט מזלזל
שהבהיר לו באופן חד משמעי שמה שהוא אמר כרגע ו/או העובדה
שתמונה שלו מתנוססת על עמוד שלם בעיתון, ממש לא עושים עליי
רושם. עמית, שתמיד היה בעל ביטחון עצמי מופרז, לא נבהל מהתגובה
שלי, אלא להיפך - ניצוץ של התלהבות נדלק בעיניו לאור האתגר
החדש שניצב לפניו: "תגידי, מה צריך לעשות כדי להרשים אותך?",
הוא שאל. אין ספק שכבר בעצם השאלה עמית עשה עלי רושם גדול, אבל
השבתי באדישות שהוא יצטרך לעשות משהו מקורי ונועז.

הקליק ביני לבין עמית היה מיידי. אף אחד, כולל ההורים שלי, לא
הבין מה יש לאחת כמוני לחפש עם אחד כמו עמית, והאמת היא שבאמת
היינו די שונים, אבל מרגע שנפגשנו, אי אפשר היה להפריד ביננו
יותר. שלא תבינו לא נכון, אף פעם לא היה ביננו קטע רומנטי,
למרות שאני כמעט בטוחה שעמית כן חשב על אפשרות כזו. הקשר ביננו
היה כמו שני חברים הכי טובים, ואולי אפילו אחים.

"מקורי ונועז? זה השם האמצעי שלי", עמית השיב, ואני שוב הפנתי
אליו את המבט האדיש שלי שלא מתרשם משום דבר והוספתי: "נראה אם
יש לך אומץ לעשות קרחת!". עמית בלע רוק, כי השיער שלו היה אחד
ממקורות הגאווה העיקריים שלו, אחרי הכדורגל. היה לעמית שיער
ארוך, מלא וחלק, שלא היה מבייש גם דוגמנית במגזין אופנה. "אין
בעיה, מחר ב-5:00 אצל מוריס הספר". עמית לא ידע שזוהי רק יריית
הפתיחה לעוד הרבה מבחני אומץ ותעוזה שמחכים לו ממני.


תמיד הייתי הילדה הטובה בבית ובביה"ס, אבל זה היה רק כיסוי
בשביל המבוגרים, וכל הזמן רק חיפשתי איך להפיג את השיעמום ואיך
להכניס קצת צבע ועניין לחיים.
בגיל 16, בחופשת סוכות, הכרחתי את עמית לברוח איתי לאילת.
סיפרנו להורים שאנחנו יוצאים למחנה של תנועת הנוער ובילינו לנו
שבוע שלם בחוף הים.
בגיל 17 ושבוע, מיד אחרי שקיבלתי רשיון נהיגה, שכנעתי את עמית
לתת לי את האוטו של אבא שלו כדי להשתתף במירוצי מכוניות שהיו
בשכונה. מעניין מה אבא שלו היה עושה, אם היה מגלה מה עושים
ב"בייבי" שלו בערבים.
ביום ההולדת ה-18 שלי שכנעתי את עמית להשתכר איתי, כי אני כבר
בגירה ומותר לי (נימוק הגיוני לא?!). שתינו כמה בקבוקים של
ליקרים וויסקי, ואח"כ הקאנו את הנשמה במשך כמה שעות.
גם במהלך הצבא והלימודים באוניברסיטה גררתי את עמית לכל מיני
הרפתקאות, ובכל פעם שהוא גילה סימנים של היסוס, אמרתי את מילות
הקסם "אבל משעמם לי", ומיד הוא היה משתכנע.

אחרי הלימודים באוניברסיטה, שגם אותם כמובן סיימתי בהצטיינות,
מצאתי את עצמי במשרה נחשקת במשרד יוקרתי עובדת מהבוקר עד השעות
הקטנות של הלילה במרדף אחר התהילה.
האמת היא שלא היה מזיק לי איזה פסק זמן מהמרוץ המטורף שקוראים
לו "החיים שלי", אבל בעצם היה לא יותר מאשר מירוץ מכשולים
אולימפי, כשהקהל מסביב כל הזמן מריע ומעודד אותי שאני קרובה
לניצחון. אבל יום אחד פשוט הבנתי שהניצחון הוא רק אשליה, כי מי
שמנצח ממשיך להתחרות ומתקדם לתחרויות ברמה גבוהה יותר, ולכן
דווקא מי שמפסיד או פורש באמצע מקבל את הפרס הטוב ביותר - חופש
מהמירוץ.

חופש!!! איזו מילה.

וכך בגיל 27 מצאתי את עצמי מספרת לעמית על התוכנית החדשה שלי -
ליסוע להודו. עמית לא היה ממש מופתע והוא גם לא באמת ניסה
לשכנע אותי לרדת מהרעיון. עמית כבר הכיר אותי מספיק שנים כדי
לדעת שברגע שסיפרתי לו על תוכנית חדשה שלי, אין כבר דרך חזרה.
"נו, אז מתי נוסעים", עמית שאל בהשלמה.
"נוסעים? הפעם זה לא נוסעים, אלא נוסעת", השבתי בחוסר נוחות,
"בעוד חודש".