שכבתי על המיטה הרכה בבית החולים וכאב לי כל הגוף.
ראיתי אותו נכנס לחדר והפנתי את גבי לדלת, מסתובבת לאט לאט כדי
שלא יכאב.
הייתי המומה, לא ציפיתי לראות אותו אבל גם כעסתי עליו נורא.
איך הוא יכול להיזכר בי רק כשאני בית חולים? איפה הוא היה
בחודש האחרון כשישבתי בבית והתגעגעתי אליו כל כך?
הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה ואת היד שלו, שכל כך התגעגעתי
למגע שלה נוגעת בי.
משכתי את הכתף ממנו ודמעה זלגה מעיני, לא יכולתי לעצור אותה.
הוא אמר לי  לא לכעוס, שהוא היה חייב לבוא.
רציתי להגיד לו שהוא לא חייב כלום אבל הרגשתי חנוקה מידי בשביל
לדבר.
חודש לא ראיתי אותו, מאז שהוא יצא מהדירה שלי והשאיר אותי בוכה
על הספה בסלון.
אני יודעת שזה היה קשה לו לעזוב ככה אבל זאת היתה ההחלטה שלו
ואני לא יכולה לסלוח על זה.
במשך חודש אני בוכה ועכשיו, כשהתחלתי לחיות שוב הוא חוזר. הדבר
היחידי שאני יכולה לחשוב עליו זה אם הוא היה חוזר גם אם לא
הייתי שוכבת בבית חולים עם כמה צלעות שבורות והמון שריטות
מכוערות.
הוא אמר שהוא נבהל כשהוא שמע מה קרה, שתאונות דרכים זה דבר
נורא, שתפסו את הנהג שיכור.
ואני רק רציתי שהוא ילך, בעיקר כדי שאני לא אצתרך להסתכל עליו
ושהוא לא יראה את הפנים שלי ככה עם התפרים ליד העין.
הוא הניח שוב את היד על הכתף שלי וביקש שאני אסתובב אליו, שהוא
רק יראה שאני בסדר ואז אם אני ארצה הוא ילך.
אמרתי לו שאני בסדר, שהוא לא חייב להיות פה, שבטח יש לו משהו
יותר חשוב לעשות.
אני יודעת שזה היה אכזרי מידי, לא הגיע לו, הריבים שלנו היו
באשמת שנינו, לא רק הוא אשם, פשוט לא הייתי מסוגלת להסתכל
עליו.
"אני מכיר אותך טוב מידי, את לא בסדר" הוא אמר ומשך את הכתף
שלי בעדינות אליו.
הסתובבתי עם הגוף אבל הראש שלי נשאר מושפל למטה. הדמעות זלגו
מעיני והדקירות בחזה לא הרפו ממני. ידעתי שהוא באמת מכיר אותי
יותר טוב מכולם וזה כאב.
"למה אתה פה?" הצלחתי לשאול מתחת לדמעות.
הוא אמר שהוא באמת התגעגע, שהוא חושב שאנחנו צריכים לדבר אבל
כל זה לא חשוב עכשיו, קודם כל שאני אהיה בסדר.
הרגשתי את הצביתה בלב ורציתי לקפוץ עליו ולחבק אותו אבל הרגעתי
את עצמי, לא כל כך מהר, חזרתי ואמרתי לעצמי. שאלתי אם הוא היה
חושב ככה גם אם לא היתה לי צינורית שעוזרת לי לנשום וכמה צלעות
שבורות.
כל כך קיוויתי שהוא יגיד שלא ואז הוא ילך ואני אוכל להמשיך
להתגבר עליו.
הוא צחק ואמר שאף פעם לא הייתי בטוחה בעצמי מספיק בשבל לדעת
שהוא בא בשבילי ולא מתוך רחמים.
חייכתי קצת, זה כאב.
כשהרמתי את הראש אליו ופקחתי את העיניים הוא עצם את עיניו לרגע
כמנסה לעכל את המראה של הפנים שלי.
העין השמאלית שלי בקושי נפקחה והחתכים מעליה ומתחתיה היו כל כך
נפוחים שבקושי ראו אותה.
הוא נשם נשימה עמוקה והתיישב על הקצה של המיטה.
הוא אמר שאני אהיה בסדר, שהוא יטפל בי ושהוא רוצה שננסה שוב.
כל כך פחדתי להיפגע ממנו שוב אבל באותו רגע רציתי להיות יפה
שוב בשבילו.
הייתי חלשה והוא היה כל כך מקסי ומרגיע.
עצמתי את העיניים, התיישבתי לאט לאט, נאנחתי מכאבים והוא חיבק
אותי.
כעסתי, בעיקר על עצמי אבל הרגשתי כל כך טוב איתו, הייתי חייבת
לנסות שוב.
עוד כמה זמן החתכים יעברו ואני ארגיש בסדר. ככה הוא אומר.
הוא גם אמר שהוא יהיה איתי, גם אם ישארו עלי כל הצלקות,
שמבחינתו הם בכלל לא שם. האמנתי לו.
הוא עזר לי לשכב חזרה על המיטה ונרדמתי.
כשהתעוררתי הוא עוד היה שם, ידעתי עכשיו שזה אמיתי ונרדמתי
חזרה על חיוך שכאב כבר הרבה פחות.