לא אחת עמדה דעתי מלכת בעקבות לבי ולא מפני האמונה,
כי אם מפני התיסכול שזו אשר בה נתתי עיני,
היפנתה מבטה אל הריק,
ולאשר מלאה בו רוחי לא העיפה מבט ואפילו לא להרף עין,
אז במפח נפש משתי מעמדתי והיתה היא בעיני ככל האדם.
ללא יחס וללא גמול.
המילים שבו את לבי
וכבר החל מבצבץ לו ניצן של
קשר אמת באדמתי הצמאה למים...
מים שלא יכבו את האש הבוערת החבויה,
המסתתרת מפני הרוח הנישאת
באוויר התרבויות הסובבות אותי,
שכאן אני חי מחוצה להן.
ארבע יסודות הקיום של העולם חוגגים בתוכי.
והנה היא שוב על דרכי, ניצבת מולי, בעיני רוחי, מתנשאת
במלוא הדר קומתה, ממלאת את המרחק בינינו בתוכן וזרמים שאין מתג
בעולם שיכול לנתקם.
לבי אומר לי ללכת לקראתה ולצמצם את המרחק הפיזי שבינינו עד
לאפס ולהעניק לה מקום בתהומות נשמתי,
יחדיו לחוש ולהיסחף אל פסגות ושיאים חדשים,
שיהיו שלנו, שלנו... רק שלנו.
ואנחנו נבוא במחולות,
בעליות וירידות,
במקצבים שמוסיקה שמיימית מעבירה אותנו בהם,
נהיה שלובים בתנועה קולחת עם עיצורים והפוגות קצרצרות בליווי
מלות אהבה, מנעימות ברכות את ישותנו בלבדיות וכל היקום יהיה
שלנו, עוד דבר נוסף... שהוא רק שלנו.
הרעד שאוחז בעצמותיי,
בחום הלוהט ובריגשה היוקדת תוך איבוד המאחז בקרקע היציבה
לנסוק ממעל למעלה בזירמה שופעת יחד בעת ובעונה אחת,
להיות שוב ואין ספור עוד פעם, ועוד פעם שם, שם, היכן שנרגעות
כל התשוקות, בין כל הרוחות המערבלות בעדנה את כל האהבות. |
