כבר שנתיים אנו מתבוססים ומבוססים באינתיפדה. הרבה מתים, עוד
יותר גוססים (ולא רק פיזית).
מסהמאמר זה מנסהה לגשת אל הנושא הזה בצורה אחרת, מוטרפת מעט
אולי. קרל יונג אולי היה נהנה.
בהתייחסות לאינתיפדת אל אקצה בשנתיים שבין 2000 - 2002, אי
אפשר להאחז בקנה מידה רציונאלי כלשהו בניסיון לטפל בה או להבין
את המומנטום והכוחות הפועלים בה. מה שקורה מסביבנו אינו יכול
להיות מוסבר בשום כלי ניתוח פוליטיים או סוציולוגיים שכן מדובר
כאן בתופעה החורגת הרבה מעבר לתבניות הטרור הידועות ועמוק לתוך
השדה האפל של הבדיוני. מה שקורה בשנתיים האחרונות יותר דומה
לסרט ביעותים מן הסוג הגרוע ביותר מאשר לאיזו שהיא מציאות
מלחמתית, כך שלהתייחס אליהן כאל תופעה של מדע בדיוני היא אולי
דרך 'הגיונית' הרבה יותר מאשר כלי הניתוח הרגילים שבידינו.
מה שאולי ניראה בהתחלה כמהלך אסטרטגי מצד ערפאת, שכביכול אימץ
לעצמו טקטיקה בנוסח: "להקיז דמם של הישראלים לאט לאט עד
שישברו" - אינו עומד בשום קריטריון שיכול להגדירו כתכנון
אסטרטגי. כוחות כאלה, הקדשה טוטלית שכזו מפלצתיות כזו - לא
יכולים לבוא מאסטרטגיה. תופעות הטרור מסביבנו ניראות ומתנהגות
כפלישה ממימד אחר - ואם להשתמש שמונח יונגיאני, מדובר כאן
בכוחות אדירים שהשתחררו מתוך התת מודע הקולקטיבי של
הפלשתינאים. כשמדברים על כוחות שהשתחררו צריך להבין שהדינאמיקה
שהביאה להשתחררות רבת התנופה והכוח הזו תחילתה בדחיסה והדחקה
של חומרים אמוציונאליים דליקים שלא ניתן להם מוצא. שנות
הכיבוש לא הביאו להסתגלות של הפלשתינאים או להתפרקותם מתחושות
של זעם ושינאה - להיפך. הכיבוש היה הרמטי מדי. הרגשות שלא ניתן
להם אפיק ביטוי תחת הכיבוש לא התפוגגו או נעלמו - הם נדחסו
פנימה והפכו מחומר נפץ לחומר רדיו אקטיבי. היתה כאן הדחקה
מסיבית של רגשות שליליים; של זעם, עוינות, תוקפנות, תחושת עוול
ועלבון אשר נדחסו פנימה כמו עצים שנדחסו במשך שנים עד שהפכו
לפחם או לנפט. וכשזה פורץ החוצה - זו התפוצצות והעוצמה היא
דמונית. מה שהשתחרר מתוך התת מודע הקולקטיבי הפלשתינאי, די
דומה למה שהשתחרר מן התת מודע הקולקטיבי הגרמני ערב מלחמת
העולם השניה. בשני המקרים חזינו במפלצתיות שהיתה תוצר של
ההדחקה קולקטיבית של כל מיני שדים. אצל הגרמנים היה מעטה
תרבותי של קורקטיות אשר העצים את ההדחקה. אצל הפלשתינאים היה
זה הכיבוש שהעצים את ההדחקה. ההבדל הוא רק הבדל טכנולוגי -
באופן שבו ניסו הגרמנים להשמידנו לעומת האופן בו מנסים זאת
הפלשתינאים, באמצעות אירגוני הטרור המשמשים כברז דרכו כל זה
מתפרץ החוצה לא מדובר כאן על שגעון פרטי של כמה אירגוני טרור,
אלא על ביוב פנימי שהציף עם שלם, שהרי העובדה היא שכשמונים
אחוז מן הפלשתינאים תומכים בהמשך פיגועי ההתאבדות.
מדובר כאן בפסיכוזה של עם שלם. לא ניתן להסביר זאת עוד במונחים
של עם שנאבק על עצמאות - מדובר כאן על התפרצות. זה משהו שיצא
משליטה. זו שנאה שיצאה משליטה.
מכאן ניתן לגם להגיע, בצורה די מהירה, לסוג של פתרון אפשרי.
כשמדובר בפסיכוזה - הכלים הרציונליים של טיפול כולל הידברות
ואנאליזה כבר לא עוזרים. הם טובים רק בשלב הנאורוזה. פסיכוזה
היא דבר שהפך למפלצת. פסיכוזה היא משהו שגדל לממדים לא
פרופורציונאליים ונמצא בדינאמיקה של התפרצות חסרת שליטה -
בדומה להר געש שטונות של לבה מתפרצת קוברת ושורפת כל דבר שנקרה
בדרכה.
האינתיפדה בשנות השמונים הייתה מעין חזרה גנרלית לקראת
האינתיפדה הזו, זו הייתה דגימה של התפרצות דמונית. מעין ניסוי
כלים. במשך יותר מחמישים שנה, אמנם הם הרגו בנו כל הזמן במסגרת
מאבק כוחות - אך היום זה משהו אחר, הפעם זה שונה... זה לא מאבק
כוחות זהו טירוף, זה דבר שיצא מכלל שליטה. כמו בויכוח בין שני
אנשים, כאשר הטונים עולים ובמקום הניתוק הצפוי כרגיל משהו
קורה, משהו יוצא משליטה ומישהו עובר איזה שהוא מחסום או גבול
בתוך עצמו ולוקח סכין ליד. מישהו עובר איזזשהי גדר, יוצא מכלל
שליטה, הופך למטורף.
הסכם אוסלו לא פו גג את השנאה התהומית, הוא העניק לה מרחב
ביטוי. הקומבינציה של דיכוי קשה במשך כה הרבה זמן עם המעבר
הפתאומי לצד השני בעקבות הסכם אוסלו- יצר את המומנטום להתפרצות
הדמונית. כוחות האופל של התת מודע השתחררו. נפתחה כאן תיבת
פנדורה.
פתרון של גדר הפרדה הוא פתרון שפוי, אך הוא לא ישמיד את
ההתפרצות כי מרגע שכוחות פסיכוטיים השתחררו הפסיכוזה משתלטת על
הגוף כמו דיבוק. או - כשנמק מגיע ליד או רגל, אם לא כורתים
אותה היא מגיעה ליתר הגוף. מתי נפסק הסיוט הנאצי. מתי חוסל
הנאציזם? התשובה היא כשהושמדה המפקדה הנאצית. כשראשי הנאציזם
נתפסו והובאו לדין. כשרוצץ ראשו של הנחש. הנאציזם נגמר רק
כשמוטטו אותם. מבחינה זו מי שאומר שצריך להרוס את הראשות, קולט
באופן אינסטיקטיבי מה צריך לעשות. הנקודה היא שצריך להרוס את
הראש. לא צריך להרוג בהם אבל צריך למוטט את האורגניזם דרכו
המפלצת הנוכחית שואבת את חיותה ואת החמצן המורעל שלה. במצב זה
אי אפשר לדבר איתם, ואסור לדבר איתם. וגם לא להתמודד בכלים
רגילים של חיסול ממוקד או כניסה מפעם לפעם ולהפגין שרירים, כי
לא יורים חץ בקרנף משתולל שרץ לעברך.
אין ספק כי כשמדובר על פסיכוזה בקנה מידה שכזה, הדרך היחידה
למגר אותה היא באמצעות ריסוק המשכן שבתוכו הפסיכוזה קנתה לה
משכן, דהיינו ראשי אירגוני הטרור והרשות הפלשתינאית. ברגע
שמרוצצים את הראש אין מה שיניע ויזין ויכוון את הפסיכוזה. כמו
מה שקרה עם הגרמנים. ברגע שספגו את המפלה הם חזרו להיות עם
רגיל. הסיוט עבר. הפסיכוזה נגמרה ברגע שנאצים ירדו על הברכיים.
הבעיה העיקרית היא דעת הקהל העולמית, שאינה רואה את המפלצתיות.
אלא את היות הפלשתינאים קורבן ואת מעשיהם כהתקוממות לגיטימית.
ואכן הפלשתינאים הם קורבן לכל דבר, אך מרגע שהקורבן פיתח
פסיכוזה התמונה שונה וגם הטיפול בה. השאלה היא האם צריך
להתייחס אליהם כקורבן או כאל המפלצת שצמחה מתוך הקורבן?
גבריאל רעם
הכותב הוא מרצה ויועץ לתקשורת. פרשן לתקשורת אל מילולית של
אישים פוליטיים בתקשורת. |
