ניכור - גירסה פואטית
מה זה ניכור? ניכור זה לא אישי.
לעיתים קרובות מישהו אומר: "זה לא אישי", וזה אמור להישמע טוב.
- כאילו אין כוונה לפגוע.
אבל מדוע שזה לא יהיה אישי? 'אישי' זה טוב.
אבל לרוב זה ממש לא אישי. כל כך לא אישי שזה נורא.
ריחוק כואב כזה.
כשזה אהבה - זה מאוד אישי, רק אישי.
אבל אז זה לא אישי של איכפתיות אינטימית,
אלא אינטימיות של תשוקה בועלת ונבעלת, רוכשת ונרכשת, צורכת
ונצרכת.
וזה לא האישי שכל כך חסר.
זה אישי נואש, אלים.
פיצוי על החוסר האישי ביום יום.
שיא סוער שבא אחרי הרבה מישור סתמי.
אבל ביום יום - זה מאוד לא אישי, מאוד סתמי, מרוחק
כמו משטחי מתכת או פלסטיק קשיח
המחליקים זה כנגד זה
וכך נפגשים, או בעצם לא.
וזה הניכור;
הבידול-בידוד הזה בין שניים;
נפגשים כדי לחוש את הזרות.
מתרגלים לקירבה פיסית וריחוק נפשי,
לביחד ולחוד, לתחושה של 'זרים אינטימיים'.
מדברים, אבל המלים נופלות בסף האינטימיות,
לא נכנסות פנימה, מיותרות,
מותירות את השניים - כל אחד בשלו,
באישי שלו, אבל מחוץ לאישי של השני.
וכך מדברים.
ובגלל שמדברים -'כאילו' נפגשים, אבל מאוד לא.
האשליה של המפגש היא שמעצימה את הריחוק.
הפנים של האחד נותר מחוץ לתמונה של האחר.
ניכור.
לכל מלחמותי
לכל מלחמותי יוצא אני,
קטנות כגדולות.
ללא זעקות מתלהמות
ואגרופים מונפים
-ללא רגשות.
כיוצא אל הכפור, אני יוצא;
ידי לבנות ונוקשות, (החץ לא נשמע להן
והקשת לא נלפתת).
והסופה שואגת.
מתוך החום אני יוצא.
לכל מלחמותי, גדולות כקטנות.
בחוץ סופה וניבים שלוחים.
תנים זאבים וצבועים.
ואני יוצא. לכל מלחמותי.
גופי מצולק, צידי השמאלי נרפה.
עיני כהו ושערותי מלבינות.
ושוב ושוב ושוב;
כשהאתגר מגיע -
אני יוצא.
יוצרים-חתרנים מתים מיתות משונות
יוצרים מתים מיתות משונות,
מיתות שונות ולא במיטות-
מתים היוצרים-החתרנים.
לא כרגיל ולא בשלווה
לא במתינות ולא בהדרגה.
תוך כדי חייהם מקבלים מכות קשות
בצידי האף ובנחיריים
בפאתי הראש וברקות
בקצות העצבים ובפאתי העיניים.
שכן סוכני שינוי הם היוצרים-החתרנים
וכסוכני שינוי - חד דינם;
דין סוכני חרש ומרגלים.
הם חיים חיים קצרים זהירים ומלאי מהמורות,
יודעים כי שליחותם ונפשם נלחמים;
זו מבקשת להינצל וזו להשלים משימה.
ובדרך כלל זו הנפש העדינה
שלא עומדת במעמסת המכות היבשות
(שהיא חוטפת בגין שליחותה, מן השירות החשאי-
בעינויי חקירות, במארבי פתע ומיריות משמר הממלכה).
ואז, יום אחד, בחדר נידח או במשתנה ציבורית
הם צונחים (לא אלאה אתכם בפרטים המבחילים)
מתים לבסוף את מיתתם המשונה,
שהרי היוצרים -חתרנים-סוכני שינוי הם
וסוכני שינוי -חד דינם:
מתים הם מיתות משונות.
בלילה
בלילה אנו רואים בחלומות
אבק כוכבים ופלנטות רחוקות,
שמים קרובים וחלקי גלויות
ששלחו לנו כרובים ושרפים.
בלילה אנחנו מתעוררים
לחלומות האבודים.
בלילה אנו חוזים בכוכבים.
בלילה אנו באים אל החיים,
בלילה.
וביום?
וביום, אנו סוגרים את התריסים,
מכבים את האורות
ונמים.
שעה שעה ודקה דקה,
סוגרים את עיני תודעתנו
וצונחים,
לאפילה גדולה.
ג.ר. 13.1.2002
אחוות הדפוקים
אחוות הדפוקים - חזקה מיין ומאש,
חזקה מאהבת אישה את גבר, (אך לא אם את תינוקה),
היא שבועה וברית.
-אחוות הדפוקים.
אלה שאין להם,
אין להם מה להפסיד -רק את חייהם.
אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה.
אלה שהפלדה יוקדת ויוקדת
-אחוות הדפוקים.
אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.
שואגים פנימה,
לתוכם הם שואגים,
עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית
ועכשיו היא לבה.
אחוות אלה שהיו דפוקים ועכשיו הם מורדים.
-בדרך להיות דפוק - מאבדים הכל,
-בדרך להיות מורד - מצילים רק את הכבוד.
הכבוד האבוד של הדפוק -
הוא כעת הלבה מפי הר געש
מפי הדרקון
מן הפה שפעם יבב
את יבבת הדפוקים. |