מסע אל גלעין ה'עצמי'





"האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה,
האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח".

הרמן הסה, סופר, מחבר 'סידהרתא'



המשותף לשלל הסדנאות, הקורסים, הספרים והמתודות שמוצעים לנו
לעשרותיהם  (רשימב חלקית: יוגה, אאורה, גלגולים, תקשור, פנג
שואי. מדיטציה טרנסדנטלית, פילוסופיה אינדיאנית, מפגש עם העצמי
האחר, ריברנסינג, פרחי באך, אוואטר, מיניות דרך הטאנטרה, קבלה,
אנתרופוסופיה, עולם הקריסטלים, ועוד ועוד) היא התחושה שיש משהו
מעבר לחיי היום יום אותו אין למצוא במסלול המקובל של לימודים,
עבודה משפחה, פנאי. משהו שמצריך לימוד מיוחד, היחשפות לרמת
מודעות אחרת. הנושאים יכולים להיות רוח, נפש, אהבה, רמת תודעה,
נשמה, עבודה עצמית, חיבור לעצמך, גילוי הילד הפנימי וכו', אך
הכיוון ברור: משהו אחר, רוחני יותר, ערכי יותר.

למעשה מדובר בשלושה מרכיבים :

1. פיתוח מודעות  

2. התפתחות רוחנית  

3. חיבור פנימה

בכתבה זו נעסוק בחיבור אל הממדים הפנימיים.



אנו חיים בתקופה בה הסביבה החיצונית שלנו רוחשת פעילות צעקנית
וצבעונית, תוקפנית ותזזיתית. הכל רעשני, גדול, פוסטרי, צועק,
מפתה, מזמין. כל חלון ראווה, כל פרסומת בטלוויזיה, כל מודעה
בעיתון - משדרים את המסר הזה: עזוב את תסכולי העצמי ומכאובי
הנפש  והצטרף לחגיגה הגדולה, כי החיים האמיתיים הם בחוץ. בפנים
תמצא רק ריקנות ובדידות -  'צא מעצמך' וגלה את העולם.

רבים מאיתנו מנהלים את חיינו בהתאם לגישה זו. אנחנו מטפחים
קשרים חברתיים, משקיעים בקריירה, בטיפוח הבית, אולי אף קוצרים
פירות של פופולאריות והערכה. אבל בכל החגיגה הזאת לפעמים אנחנו
מגלים ששכחנו משהו ושלמרות כל הישגינו - בפנים התעצמה הריקנות
והתפלות.

זה הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי; יש
לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו. הוא חי בתחושה שעם הרכישה
הבאה, עם הידיד הבא שיכיר, עם הקידום הבא בעבודה, הנסיעה הבאה
לחו"ל, החיים יקבלו את הצבע העז והעמוק של דינמיות ומשמעות, אך
זו ממשיכה לחמוק ממנו. לפעמים אנו מנסים לפתוח את מה שאנו
מרגישים בפני ידיד קרוב, אך לרוב נענים בביטול -  'עזוב' מה
אתה בוחש כל הזמן בתוך עצמך, צא מעצמך, החיים יפים'. והבריחה
מן העצמי הנטוש נמשכת.

אנשים בוחנים אותנו דרך כמות הידע שצברנו, בודקים מה אנו
מסוגלים לעשות, או עד כמה אנו מעניינים או מבדרים. אך מתי
מישהו התעניין  בנו עצמנו, מעבר למסכה החברתית,  מתוך רצון כן
להבין מה חי בנו בפנים?



3 גישות


שלוש גישות יש לנו אל בני אדם אחרים -

האחת - הגישה הצרכנית : מה נוכל לקבל ממנו? מה אפשר להפיק
ולקחת ממנו ?  (HAVE).

השניה - הגישה המעשית - מה הוא יכול לעשות עבורנו? . (DO).

השלישית - הגישה האנושית או המהותית - מי הוא ומה יש בו?
(BE).

אלה גם שלוש דרכים או תפישות  חיים. הסופר ניל דונלנד וולש
מכנה אותן

בספרו 'שיחות עם אלוהים'. (ספר מס. 3. עמ' 14-17 ) בשם  שלושה
מעגלים או שלוש עטיפות כשהאחת חיה בתוך האחרת:

המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשיה
והמעגל הפנימי הוא מעגל העצמיות, או מעגל הנשמה.

התפישה הרווחת אצל רובנו היא שהדינאמיקה של החיים נעה מן המעגל
החיצוני כלפי פנים. שאם "יהיה לנו" (אהבה, כסף, זמן וכו') - אז
נוכל  "לעשות" (ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכת יחסים
וכו') ואם "נעשה" - נוכל  ל"היות" (מאושרים, שמחים, אהובים
וכו'). למותר לציין שזו תפישה מוטעית מיסודה - ושהדברים לא
עובדים ככה,  

לפני כשלושים שנה כתב נביא העתיד אלוין טופלר, ב"הלם העתיד"
שלו כי התרבות הזו נעשית יותר ויותר רכושנית, צרכנית וסוגדת
לבידור. כאילו אם רק נגדיל את נפח הצריכה ואם נקנה את הספרים
הנכונים; את הויטמינים הנכונים, נצרוך את המחשבות הנכונות -
הכל יהיה בסדר.  כביכול הכל הוא שאלה של צרכנות נכונה או
נבונה. כך שכולם קונים, כמו מטורפים, וכל אחד משוכנע שמה שהוא
קונה (עכשיו), יקצר את דרכו אל האושר. מספיק להסתכל על
פירסומות בטלויזיה ועל הקניונים הענקיים, כדי לראות עד כמה זה
נכון. הבעיה היא שאנו צורכים לא רק מוצרים אלא גם יחסים, בני
אדם, רעיונות; הכל הוא בר צריכה למולך הצרכנות שככל שנספק אותו
כן תגבר רעבתנותו.

הפילוסופיה הגורסת שהאושר טמון בכמות הצריכה (עוד לא צרכנו
מספיק), ובאיכות הצריכה (עוד לא צרכנו את הדבר הנכון) גורמת
לכך שבתינו מלאים בדברים שאיננו צריכים, שקנינו מתוך רצון למלא
איזו ריקנות. לאחר הצרכנות באה העסקנות, הדחף "לעשות משהו"
((DO.

יוצא מכך שאנו מיטלטלים רוב חיינו  בין צרכנות כפייתית לבין
עשייה מטורפת - סחרחרת שקשה לצאת ממנה וקל כל כך להיסחף
בסיבוביה ולשכוח איך זה להיות! רק להיות, פשוט להיות. כמו כלב,
תינוק, או צמח, השלמים ומלאים בהוויתם.

אנו חיים בעולם של תדמיות, בעולם שאם משהו אינו מופגן כלפי חוץ
- הוא אינו קיים. רק מה שרועש, פלאקטי, בידורי, צעקני
וראוותני - יש לו קיום. זה עולם בו איכויות פנימיות כגון אלה
של הנשמה וגלעין ה'BE' - הולכות לאיבוד. זה עולם בו יופי
והופעה נאה לאישה. ומישרה משתלמת לגבר - הם שחשובים ולא מה שחי
בפנימיותם.

זה דור לא של 'מי אתה'? (BE), אלא מה יש לך להציע? או מה הצלחת
להשיג? (HAVE), או מה אתה מסוגל לעשות (DO).

ערך פנימי (BE), נסוג מפני כושר ביצועי (DO), ושניהם מפני
הרכושנות (HAVE).

זה דור של הנאה ושעשועים, מה שלא משמח מייד נתפס כלא רלוונטי,
והנה בא ההוגה והפסיכולוג הנפלא תומס מור ("המין והנשמה",
הוצאת אופוס, 199) ואומר ש כדי להאזין לקולה של הנשמה צריך
לפעמים לתת לעצב הפנימי לצוף.


.  האזנה והתכוונות למשהו פנימי ויקר שנזנח נוכח  הריצה
המטורפת לשום מקום או  ההצטרפות לעדריות החברתית  גורם לכך
שנישכח את הפנינה היקרה ששוכנת בכל אחד מאיתנו.

זה קצת עצוב, עצב שמביא להזדככות ולפיוס עצמי ולשלווה פנימית
שכל כך חסרה להרבה אנשים.







שאלת ההיכן


אז היכן בכל זאת ניתן למצוא אותה? את הנשמה? את הניצוץ
הפנימי?

-בעיניים של תינוקות

-בשירי משוררים

-בעיני אוהבים

-בעיניים שנדלקו בלהט דתי.

ובעיקר בתוכנו פנימה, דרך שקט ומתן חלל ואפשרות למשהו רך ועדין
לצוף לאט לאט.

המצב הנכון לאדם הוא לבוא מתוך קשר אל פנימו ואל המהות וההוויה
הפנימית שלו - אל העשייה ומשם אל היכולת לקבל או לקלוט דברים
מבחוץ. קודם אתה ישנו, (BE) קודם יש לך אושר או ידע וכו' ואז
אתה עושה עם זה משהו (DO): כותב, מקים עסק וכו' ואז זה מביא לך
כסף או רכוש או הכרה (HAVE).

בחיים שהיו יכולים להיות לנו ללא המרוץ המטורף אחר רכוש - אינך
צריך לעשות מאום, זה הכל שאלה של 'מי אתה'? וכשמקלפים את כל
הקליפות - מה חי בך? משהו שתמיד תירצה לחזור אליו, הוא לא
משתנה, הוא הבית (עצמיות (BE).

מי שחושב שאם יהיה לו יותר - יותר כסף, יותר אהבה, יותר מין,
(מחק את המיותר) הוא יגיע להיות מאושר - טועה טעות רבה. רק אם
תהיה שלם עם עצמך ובקשר עם פנימיותך ועם רגשותיך (BE) -  תזכה
גם לחוות אושר וכל הזמן, האהבה המיניות והכסף שבעולם יגיעו
אליך בשפע, מבפנים.

אם כך שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה". כמובן
שלא מדובר בלהיות ברמה של "HAVE"  ( 'להיות עשיר או לא',
'להיות בעל רכוש או לא'), וגם לא ברמה של DO (להיות עסוק על
הזמ) אלא ברמה של BE'. למעשה, אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו,
ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר הוא מצב תודעה, ומצב
תודעה זה דבר שיוצר את עצמו.

האלכימאים הקדומים לא חתרו להפוך עופרת לזהב אלא ניסו להראות
שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים
כדי להגיע לכך שהזהב ישפע מתוך הנשמה על האדם. אנו רגילים
לחשוב שאם יהיו לנו האמצעים, הטכנולוגיה (DO ו- HAVE) נוכל
להיות מאושרים).



שאלת ה"איך"  
שאלת ה"איך" -  איך מתחברים לעצמי ולישות הפנימית - היא שאלה
מכשילה, כי שוב אנו מנסים להגיע ל'BE' דרך ה"DO".

אחת הדרכים היא לשחק אותה כאילו אתה שם, למשל על ידי
אוטוסגסטיה , כדי לשטות בתודעה שתייצר את התוצרת (זהב). לשכנע
עצמך שאתה מחובר לנפש ואם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה. ניתן
גם להשתמש בטכניקות של דימיון מודרך, להרגיש כיצד אנו נוסעים
פנימה ומנסים להתחבר פנימה, או לדמיין אגם צלול, או מדיטציה עם
מנטרה.



אז  איך יוצרים קשר עם הילד הפנימי? עם האני המנותק והבוכה
שבפנים?

הזן בודהיזם מציב פרדוכסים בצורת שאלות כמו 'מהו הצליל של
מחיאת כף של יד אחת'? שנועדו לסכל את הניסיון של החשיבה
הראציונלית להתחבר לתשובה רגילה שבאה מבחוץ.  למדנו לחיות מתוך
הרגל לקבל תשובות מוכנות מידי אוטוריטה כלשהי. אבל היכולת
לשהות עם השאלה, להניח לשאלה להיות - היא הדרך הנכונה כדי
להגיע לתשובה הנכונה, האמיתית, שתצוף מתוך השאלה, מבפנים.
הבעיה היא שאנו לא מתיידדים עם השאלות, אנחנו מחפשים כל דרך
כדי להמיר אותן בתשובות מוגמרות ולסתום עליהן את הגולל.  

המהות והישות הפנימית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם הידיעה
הלמדנית, עם התשובה הפסקנית או עם היומרה לדעת. הן צריכות את
הענווה, את המבוכה, חוסר הידיעה והביישנות כדי להיות. הנה כמה
ציטוטים חכמים עם רמזים מופלאים לגבי הדרך לשם, (כדי שנמשיך
ל'בשל' את הכמיהה וחוסר הידיעה על אש קטנה).



"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו
מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שמתבודד מפנה לבו מכל עסקי העולם
הזה ובמטל הכול עד שמבטל הכול לגמרי, שלא יהיה בו שום גסות
ושום ממשות,  ועל ידי זה נכללת נפשו בשורשו ועל ידי זה נכלל כל
העולם כמו בשורשו, דהיינו שנכלל עמו הכול באחדותו".

ר' נחמן מברסלב




"תפילתי היא אהיה אשר אהיה ואעשה מה שאעשה.

כל מה שאני רוצה לעשות הוא לחיות בקצב עם עצמי. כל שאני רוצה
הוא לעשות את שאני עושה, ולא לנסות לעשות את שאינני עושה. רק
לעשות את מה שאני עושה. רק להתקדם צעד אחר צעד עם עצמי. רק
אהיה אשר אהיה.

"אהיה אשר אהיה, - אבל עכשיו אני מה שאני,  וכאן אני צריך
להשקיע את המרץ שלי, אני זקוק לכל כוחי כדי להיות מה שאני
היום. היום אעבוד בקצב אחיד עם עצמי, ולא עם מה שאני 'צריך
להיות'. כדי לעבוד בקצב עם עצמי, אני חייב להמשיך ולהעמיק את
תוכי. אלוהים גילה את שמו למשה, והיה זה אהיה אשר אהיה".

יו פרתר, מתוך "בדרך להיות, מאבקי בדרך אל עצמי".






"אנשים רבים בתרבות שלנו חולים בלבם באורח חשאי, מכיוון שיש
להם הכול פרט להתחברות עם מהותם"

ד"ר ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" הוצאת אחיאסף 1996



"ייעודו האמיתי של כל אחד הוא להגיע אל עצמו. יכול הוא לסיים
את חייו כמשורר או כמטורף, כנביא או כפורץ - אין זה מעניינו,
כי אחרי הכול אין לדבר חשיבות כלשהי.

לכל אדם ייעוד משלו, אך איש אינו יכול להתאימו לצרכיו ולשלוט
בו כחפצו. הייתה זו טעות לרצות אלים חדשים, היה זה בלתי נכון
לגמרי לרצות לתת לעולם דבר כלשהו, לא הייתה להם לאנשים נאורים
חובה כלשהי, אף לא הזעירה ביותר, אלא זו האחת: לחפש את עצמם,
להיות איתנים בתוך עצמם, למשש את דרכם קדימה ולא חשוב לאן
תוביל הדרך".

הרמן הסה, "דמיאן" עמ' 119



מאת גבריאל רעם, מרצה לתקשורת, הוגה וסופר. מחבר הספר:  " מסע
אל הישות הפנימית", הוצאת גל 1999. (תחת שם העט: גבריאל בן
יהודה). ספרו: "אמנות השיחה" בין להג ופטפוט ובין דיאלוג
והידברות, עומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת ידיעות אחרונות.