התלבשתי, נעמדתי ממש קרוב לקצה והבטתי למטה "זוזי משם את עוד
תפלי" הוא אמר וצחק המשכתי להביט "אתה יודע דניאל" לחשתי נושמת
פנימה את הגובה "לפעמים אתה עומד על קצה של צוק ואתה קופץ, אתה
קופץ כי נמאס לך לפחד. אתה קופץ כדי לדעת איך מרגישים
כשנופלים" אמרתי ורכנתי מעט קדימה, עכשיו הוא כנראה ממש נבהל
כי הוא בא מאחורי חיבק אותי וגרר אותי אחורה הרחק מהקצה "אתה
לא מבין" אמרתי מנסה להשתחרר "לכל סיפור יש סוף. הסוף הוא או
פתרון הסיבוך שנוצר או טרגדיה" צעקתי "אתה באמת רואה פתרון לכל
זה?" הוא הביט בי אבל לא בהפתעה כי הוא כבר הכיר אותי. דניאל
הבין אותי, הוא היחיד שהבין אותי, הוא היחיד שאהב אותי.
"ממש חם פה" ציינה רונה כשנכנסנו למטבח בית הספר הישן. "נגמרו
לי" לחשתי למיה אחרי חיפוש מעמיק בתיקי "קחי" היא הושיטה לי את
הקופסה שלפתי אחת הכנסתי לפה התקרבתי ומיה הציתה לי. "האא"
שחררתי את העשן באנחה של שחרור ועצמתי עינים. "זה פשוט מקום
מעולה" אמרה רונה שהכרנו כולנו כבעלת חדות אבחנה יוצאת מגדר
הרגיל "אני יודעת" אמרתי בגאווה וחייכתי לעבר רונה ומיה, רעש
חד של חריקה הוציא אותי מהנינוחות ששרתה עלי והוא פשוט נעמד
ככה מולנו אחרי שניה שמתי לב שאני נועצת עינים והסרתי ממנו את
המבט "שיט" מלמלתי "מי אתה?" הבחור חייך במבוכה "דניאל" נתתי
לו מבט של חוסר הבנה "אני מ-י'4" "לא אתה לא" צחקתי "הייתי
יודעת אם היינו באותה שיכבה אתה לא חושב?" שאלתי בגיחוך "הוא
החדש" אמרה מיה והביטה בו "כן" אמר דניאל וחייך "ואתה פה בגלל
ש..." שאלתי בעצבנות "סתם, אני מסייר" "טוב, עכשיו תסייר את
עצמך החוצה" אמרה רונה, הצלצול מחריש האוזניים נשמע ורונה ומיה
מיהרו לכבות את הסיגריות ולקום "ביי" הם אמרו לי ומיהרו לצאת
הודפות את דניאל מדרכן. "מה איתך אתה לא רץ לשיעור?" שאלתי
"לא" ענה דניאל וחייך "וסיגריות יש לך?" המשכתי לחקור "כן" הוא
אמר ומיהר להוציא מהתיק חפיסה של לאקי-סטרייק סימנתי לו עם היד
להתיישב מולי "אתה מוזמן להצטרף אלי."
הצליל של החצץ כנגד החלון בחדרו של דניאל הפר את השקט וגרם לאי
שקט הפנימי שהתחולל בי להתגבר ולהתגבר עד שנוצרה בי מן הרגשה
ששום דבר לא יהיה מפחיד כמו אותם רגעים מול החלון, מחכה שהוא
יחייך אלי יזרוק לי את התיק שלו, ואת עצמו, ונלך. גם ידעתי
לאן.
"לאן?" הוא שאל אותי כשהודעתי לו שאנחנו נעלמים ביחד "רחוק"
לחשתי, התמקמתי בין רגליו נשענת על החזה שלו בעוד הוא כורך את
זרועותיו סביבי, ולקחתי שאיפה ארוכה מהסיגריה שבידי. "ואת
הסיבה להיעלמות הפתאומית הזאת אני יכול לדעת?" הוא לחש לי ונשק
לצווארי. "הם שולחים אותי מפה" שתקנו, התרוממתי והתחלתי ללכת
ברחבי המטבח הישן שבו בילינו אני ודניאל את שלושת הימים
האחרונים בבית הספר, בזמן ששאר השכבה יצאה לטיול שנתי בנגב.
"הם שולחים אותי כאילו אני חיה, חיה מסוכנת, חיה פראית ומסוכנת
וטורפת שצריך לכלוא כי הם לא מסוגלים לאלף אותה" צרחתי ובעטתי
בתנור שעמד בפינה. "מתי?" הוא הביט בעיני, ויכולתי לראות שהוא
ייקח אותי הרחק מפה לאן שארצה "מתי הם לוקחים אותי לכלא הזה או
מתי אנחנו עפים מפה?" צעקתי בעצבים "שניהם" "הם רוצים לשלוח
אותי לשם בעוד יומיים על הבוקר, אנחנו עפים מפה הלילה" הבטתי
בו.
 אחרי החרדה שתקפה אותי היה כל כך מרגיע לראות את פניו
מחייכות אלי מהחלון, נעמדתי מתחתיו והוא זרק לי את תיק הגב
השחור שלו. לאחר כמה שניות הוא עמד לידי "בואי מופרעת" הוא
חייך אליי והתחלנו ללכת. את הזריחה כבר ראינו על קצה הצוק
הירוק הרגשנו כל כך לבד ביחד, וזאת היתה ההרגשה הכי טובה
בעולם. "אתה אוהב אותי, נכון?" שאלתי מסובבת את גבי אליו "אף
פעם לא אהבו אותי" חייכתי "אני אוהב אותך הרבה יותר מכמה שמותר
לאהוב מישהי" הוא ענה, דניאל הנער שפחד ממני בהתחלה, שכל החיים
שלו פחד לחיות שהסמיק כשסיפר לי שהוא בתול, אמר לי את האמת
בצורה הכי ישירה. התיישבתי עליו עם הפנים אליו ורגלי משני צדי
גופו והורדתי במהירות את החולצה "דניאל" נשקתי לו "אתה רוצה
אותי?" דניאל ענה לי בנשיקה, ואז בפעם הראשונה בחיים עשיתי
אהבה עם מישהו.
התלבשתי, נעמדתי ממש קרוב לקצה והבטתי למטה "זוזי משם את עוד
תפלי" הוא אמר וצחק המשכתי להביט "אתה יודע דניאל" לחשתי נושמת
פנימה את הגובה "לפעמים אתה עומד על קצה של צוק ואתה קופץ, אתה
קופץ כי נמאס לך לפחד. אתה קופץ כדי לדעת איך מרגישים
כשנופלים" אמרתי ורכנתי מעט קדימה, עכשיו הוא כנראה ממש נבהל
כי הוא בא מאחורי חיבק אותי וגרר אותי אחורה הרחק מהקצה "אתה
לא מבין" אמרתי מנסה להשתחרר "לכל סיפור יש סוף. הסוף הוא או
פתרון הסיבוך שנוצר או טרגדיה" צעקתי "אתה באמת רואה פתרון לכל
זה?" הוא הביט בי אבל לא בהפתעה כי הוא כבר הכיר אותי. דניאל
הבין אותי, הוא היחיד שהבין אותי, הוא היחיד שאהב אותי.
עוד באותו יום בלילה הגיעו צוותי החיפוש מלווים בהורי.

כמה ימים אחרי שהשתחררתי נפגשנו בגינה הציבורית שבקצה הרחוב.
לאחר חצי שנה שלא התראינו שנינו כבר היינו אחרים הריקנות בעיני
השתקפה בריקנות בעיניו שהשתקפה בריקנות בעיני. הוא חיבק אותי
ואני נשענתי אליו, כי כבר לא היה לי כוח להחזיק את עצמי. מה
שידעתי בכלל לא היה רלוונטי לעומת ההרגשה שבטוח נמצא פיתרון.