חושך היה כל מה שראתה.
מלי הרגישה את הרצפה הקרה נחבטת בישבנה, ושחררה קריאת הפתעה
קצרה. הם צעקו משהו, צעקו עליה, ואז אחד על השני, או על השלישי
- היא לא הייתה בטוחה כמה מהם נמצאים סביבה. עיניה מכוסות
וידיה כפותות מאחורי גבה.
היא זיהתה את השפה - הם דיברו ערבית. תמיד חשבה שיהיה קל להבין
את השפה הזו, אבל המהירות בה דיברו אחד עם השני, ועגת הרחוב
שלבטח עשו בה שימוש רב, לא נתנו לה אפילו הזדמנות להתחיל.
עתה הם רק הלכו סביבה, צעקו אחד על השני.
מכונית עצרה בחוץ, על שביל העפר. מלי שמעה את החצץ עף לכל עבר
וסובבה את ראשה לכיוון. יד מהירה כמעט הורידה את כיסוי העיניים
שלה עת שראשה עף בכיוון ההפוך. היא לא בכתה, גם כשהוא צעק לה
באוזן והיא חשבה שכבר לא תשמע יותר, הבל פיו המצחין אופף אותה.
היא ניסתה להתעלם - ככלות הכל היא עדיין לא הבינה מילה ממה
שאמר.

הם הכניסו אותה למכונית, או יותר נכון - זרקו אותה, גלגלו אותה
לתא המטען. עכשיו היה חשוך עוד יותר... היא לא חשבה שיוכל
להיות חשוך יותר. היא לא אמרה מילה, לא הניעה איבר ללא רשות או
פקודה. הנסיעה עייפה אותה והיא נרדמה. כשהתעוררה טעם מתכתי היה
בפיה. היא ליקקה את שפתיה משאריות הדם הקרוש, ואז כאב בטן
שהגיע משום מקום. היא הקיאה, עוד מכה בבטן. צעקה. שקט.
מישהו אחר נתן את הפקודות עכשיו.
הם אחזו בה בשתי ידיה ועזרו לה לקום.
שוב שקט.
הערבי החדש - זה שנתן את הטון עכשיו - קם ממקומו. היא שמעה
אותו מתהלך סביבה. מרים את חולצתה, מציץ, מחזיר למקום. מזיז
קצת את כיסוי העיניים, בוחן, נוהם בהבנה. הוא צעק משהו על שאר
האנשים, תשובותיהם נשמעו כתירוץ עלוב למעשיהם. מלי כמעט הרשתה
לעצמה לחייך. הוא שאל את הבחורים שלו משהו ובפעם הראשונה
הצליחה לקלוט משהו מתשובתם.
אחד אמר, "תל אביב..." והמשיך במשהו לא מובן וחברו השלים ואמר,
"איבן גבירול, מחמוד," עוד גיבוב חסר משמעות ואז, "שינקין !"
וכולם פרצו בצחוק רם.
"שינקין ?" חזר איברהים, עדיין צוחק.
"וואלה מחמוד, שינקין, שינקין !"
אבל הייתי בכלל בבת-ים כשהם חטפו אותי ! חשבה מלי לעצמה... אז
על מה הם מדברים ?
עכשיו הם הזיזו כמה כיסאות, הובילו והושיבו אותה.
"קפה ?" שאל מחמוד באוזנה.
היא לא ענתה לו.
הוא קילל וירק באוזנה.
"כוס אמוק !" קינח והתיישב מולה.
"אבו עלי !" היו המילים האחרונות ששמעה.

כשהתעוררה הייתה שוב במכונית, בתא המטען, מכונית אחרת, כך היה
נדמה לה. כשהוציאו אותה משם היה קר ורוח חזקה נשבה בעורפה.
בתחילה חשבה שהיא חולמת, אבל אז הבינה מה שעשתה. היא מיששה את
הכיס האחורי של הג'ינס הצמוד, אותו ג'ינס שכל כך אהבה... הארנק
לא היה שם.
"מלי !" היא שמעה שוב.
"אורית ?" היא לחשה. רק הרוח שמעה אותה.
הם הסירו את כיסוי העיניים ממנה ואז ראתה אותם.
סעיד לא אמר מילה במשך כל הזמן הזה !!!
הוא עמד בגבו אליה עכשיו. אחד מהם, אולי היה זה אבו עלי, ניגש
אליה. הביט בארנקה, ואז בה, ואז באחותה. כן - זה לא היה חלום
!
אורית.
היא הייתה כאן.
מלי ידעה במה הוא מביט. התמונה בארנק. פוטו רצח ממכונת צילום
זולה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
אורית אמרה לה אז לא להתעסק עם סעיד.
"יש מהומות, נפלת על הראש ? אז מה אם הוא חמוד ולא קוראים לו
מחמוד ?" אמרה לה אז. אבל מלי המשיכה בשלה, עד כמה שהיו דומות
במראן. עד כמה שרצה הגורל ונולדו שתיהן תאומות זהות, רצה אותו
גורל להפריד ביניהן והן גדלו והיו לשתי נשים שונות לגמרי.
סעיד עדיין לא אמר מילה, עדיין עמד בגבו אליה.
אורית התקרבה אליה.
"עד כאן !" אמר סעיד לפתע.
"מלי, את בסדר ?" איזו שאלה טיפשית, מלי לא ידעה מה לענות לה.
"מה את עושה כאן, אורית ?"
"סעיד התקשר אליי, מאיזה טלפון ציבורי, אמר שקרה לך משהו...
הוא מצא את הפלאפון שלי בארנק שלך, אז הוא התקשר..." דמעות
עמדו בעיניה, "רק תגידי לי שאת בסדר, מלי !"
מלי רק משכה בכתפיה, ידיה עדיין היו כפותות.
"נו - מה אתם רוצים עכשיו ?" תבעה אורית, מנסה לחזור
לעשתונותיה. היא חושבת שגם כאן, על חוף הים, זו אחת מסצינות
בית המשפט שלה. היא לא דיברה עם אורית כבר כמה שבועות לפני
שהתקשרה אליה היום בבוקר. היא לא נרגעה עדיין מהניצחון המוחץ
שלה בבית המשפט לפני חודשיים. שלחה איזה אנס קטינות בן שלושים
לעוד שלושים שנה בפנים. היא הייתה מרוצה מעצמה.
"אני רוצה את אח שלי בחזרה !" תבע סעיד.
"אח שלך ?"
"אח שלי, כוס אמוק ! זה ששלחת לכלא ! אני חותך את שתיכן כאן
ועכשיו !"
אורית הייתה בהלם.
"א-א-א-אני..." היא גמגמה, "אי אפשר לעשות את זה."
"וואלה ?" דרש אבו עלי או שהיה זה השני, "וואלה ?" חזר, "אז אי
אפשר לתת לך ללכת מכאן ! יא שרמוטה ! את יודעת מי זה אח של
סעיד ? את יודעת מי זה אבא שלו ? אח של סעיד לא אנס אף אחת,
זאת את והיהודים עשו עליו איזה קונספירציה יהודית מסריחה." הוא
ירק על נעלי העקב השחורות שלה.
"אולי אני צריך לעשות כאן מה שאח שלי לא עשה." המשיך סעיד.
"אתם רוצים כסף ? זה העניין ?" שאלה אורית, מתכוננת כבר לפתוח
את התיק השחור שלה, להוציא משם איזה כרטיס אשראי, פנקס צ'קים,
מזומן. מי יודע מה יש לה שם ?
אקדח ?
אורית פוחדת מנשק. מה פתאום אקדח ! אבל סעיד ואבו עלי כבר
זינקו עליה.
מלי לא ידעה מה לעשות. היא הייתה עייפה, חבולה, עיניה דומעות,
פיה מלא בקרישי דם ואבק היה מפוזר על פניה. היא רק ירדה על
ברכיה והשפילה את ראשה. מאחוריה, הים היה שקט, עשרה מטרים
מתחתיה היה החול הרך.
אם רק לא הייתה מדברת עם אורית באותו בוקר - מסכימה להביא לה
איזה חבילה חשובה לבת-ים... אורית הייתה כל כך עסוקה באותו
יום, היא לא יכולה להספיק הכל.
"בטח, שום בעיה." אמרה אז מלי, "זה משהו גדול ?"
"לא, שטויות, אבל אם הוא לא יקבל את זה היום אני לא יודעת
לאיזה צרות זה כבר יוביל אותי. ממש, ממש תודה, מלי."
אורית הייתה שרועה על החול עתה, ארנקה עדיין בידיה. שום אקדח
לא היה שם. חצאיתה הקצרה הייתה קרועה.
סעיד ואבו עלי קמו וניקו את בגדיהם.
אורית קמה גם כן.
"שום כסף." אמר אבו עלי, "אם רק לא היית שולחת את אחותך במקומך
היום."
הייתי צריך ללכת בעצמי - חשב סעיד...
"חבורת פראים !" אורית זעמה, "מדינה אתם רוצים ? אפילו למצוא
בחורה אתם לא מסוגלים, באים אלינו !"
סעיד סטר לא בחוזקה.
"שרמוטה !" צעק עליה, "תחזירי לי את אח שלי !"
"אני לא יכולה, גם אם הייתי רוצה, חתיכת חלאה. מנצל את אחותי
בכדי להגיע אליי. תתבייש. אתה בכלל מצליח להעמיד אותו כשאתה לא
ליד הילדות הקטנות בגן ?" היא צחקה, חשבה שהנה - היא הראתה להם
מי הם באמת. לפעמים הייתה מלי חושבת איך זה להיות אורית, איך
זה להכות את כל החראות האלה במילים בבתי המשפט המצוחצחים.
העט חזקה יותר מן החרב, אמר לה מישהו פעם.
אבו עלי אחז את אורית בסנטרה.
סעיד תפס את מלי מתחת לבית השחי וזרק אותה באוויר, מעמיד אותה
על רגליה.
"אני לא צריך לא אותך ולא את אחותך. שתיכן זונות יהודיות. אחת
לא שונה מהשניה." הוא אמר זאת בקור רוח.
"אז תן לה ללכת !" תבעה אורית. מצביעה על מלי בזעם.
"לא אותך ולא את אחותך !" חזר סעיד, עיניו השחורות נוצצות,
כמעט קופצות מחוריהן. ואז תפס את מלי גם בידו השניה. הרוח
בגבה, היא לא תוכל ליפול, חשבה. חייכה. הרוח חזקה מדיי, אי
אפשר ליפול...
כשראתה את פניו של סעיד מתרחקות ממנה במהירות, לא הספיקה להביט
לאחור, ולבסוף כל מה שראתה היה חושך.

עתה הייתה היא, אורית, כפותה בתא המטען, הפעם לא הייתה טעות.
הם תפסו את הבחורה הנכונה. היא נרדמה בבכי, מחבקת את גופתה
המתקררת של מלי. מי יודע כמה זמן חלף... ואז המכונית נעצרה והם
יצאו החוצה.
חושך היה כל מה שראתה.
אורית הרגישה את הרצפה הקרה נחבטת בישבנה, ושחררה קריאת הפתעה
קצרה.