יום אחד, כשבאתי לבית-ספר ראיתי פתק מודבק לי לכיסא.
הוא היה מקופל כזה, מיסתורי... פתחתי אותו ובפנים היה כתוב
בכתב של ילד מפגר 'יש לי שיער יותר ארוך מהזין שלי'. מוזר.
כל היום התחבטתי בשאלת זהות הבן אדם שכתב את זה ובסוף היום
יצאתי עם מחשבות על שני תלמידים מהכיתה שלי שיש להם כתב של
מפגרים, למיטב ידיעתי.
למחרת בבוקר לא היה לי פתק על הכיסא ושמחתי שלא מסבכים אותי עם
הסיפור הזה יותר. התייעצתי עם החבר הכי טוב שלי שלא ידע לעזור
לי, הוא רק אמר שאני לא יכול לשאול אף אחד על זה כי כולם יחשבו
שאני מוזר. אבל הייתי חייב אז התיישבתי בשיעור מתמטיקה ליד
איזה תלמיד אחד בכיתה שלי שהיה אחד מהחשודים. כתבתי לו על
המחברת שלי:  'תגיד, אתה שמת לי פתק על הכיסא אתמול בבוקר?'
הוא ענה 'איזה פתק ? מה היה רשום בו?' פירטתי את תוכן הפתק
וזכיתי לקריאת 'איכס!!! מה אתה הומו??' מהילד הזה שהזיז את
הכיסא שלו אחורה תוך כדי בהלה וברח החוצה מהכיתה, משאיר אותי
עם מבט של חוסר אונים על הפנים מול כיתה נועצת עינים.
אף אחד לא דיבר איתי בכל תקופת בית-ספר יסודי בגלל זה, כולם
חשבו שאני מוזר ומפחיד.

מאז, עברו כמעט עשרים שנה. היום אני איש עסקים מצליח בתחום
השקעות בהי-טק ואני הבעלים של העסק שלי. את הכל הקמתי במו ידי
מאפס. הסיפור ההוא עם הפתק רדף אותי עד ללפני בעירך שנתיים;
השתמשתי בכסף שצברתי מהעסק שלי כדי לברר מי הבןאדם והסתבר לי
שזה היה מושיק, איזה ילד מוזר אחד שהיה יותר מנודה ממני, אפילו
אחרי שהסיפור עם הפתק נודע לציבור.

מהסיפור הזה למדתי שלמרות שזה קשה ; כל פעם שאתה מגיע למצב שיש
לך רק חצי מידע ואתה מרגיש שאתה חייב לדעת את הכל וזה מציק לך
(יש לך הודעה של ניתוק במזכירה אלקטרונית, חבר אומר לך שיש לו
סוד והוא לא יכול לאמר לך מה הוא, כל השכבה שואלת אותך אם יש
לך לפרוט להם מאה שקל ואין לך מושג למה... ) אתה חייב להתעלם
מזה ולהמשיך הלאה או שאתה תשתגע.
אני בחיים לא אשכח את הסיפור הזה, למרות שהמשכתי הלאה.
אה ודרך אגב, בכל תקופת בית-הספר היסודי מושיק היה קירח.