"לא! לא! תעזוב אותי!", צעקתי לו, אך הוא לא טרח להקשיב. הוא
לקח אותי בנוקשות וכלא אותי בתא הקטן ההוא שם. צעקתי כל דקה
ושלושים שניות, שיעזוב אותי, שאני רוצה ללכת הביתה. הוא נתן בי
מבט אדיש ואמר "תשתקי כלבה מכוערת" בקול מעומעם.
ישבתי שם, כלואה, הסתכלתי כל הזמן על התקרה, בתקווה שמישהו
יבוא להציל אותי. אני לא מבינה למה זה קורה לי, רק טיילתי
ועשיתי סיבובון קטן ברחוב ולפתע מישהו בא כמו מטורף, חוטף אותי
וכולא אותי פה. אני מפחדת.
כואבת לי הבטן, אני רעבה. צמאה. אבל לאף אחד לא איכפת. ראיתי
אותו עובר שוב, צעקתי "אני רעבה! צמאה! משהו! בבקשה!". אני
חושבת שחיכיתי שם חצי שעה ככה. ואז הוא בא עם כוס מים והניח לי
אותה בתא. תודה באמת. הבטתי בסורגים האפורים והחלודים האלו
בעיניים החומות והגדולות שלי, במבט של סם העצוב...
ראיתי את כל העולם עובר מולי, ולפתע ראיתי אותו.
ראיתי את בעלי. עיני קפצו ממקומם וצעקו "בעלי! אני אוהבת אותך
כל כך! קח אותי מפה!!!"
הוא הביט אלי בחיוך קליל ואוהב, פתח את הסורגים, הרים אותי
ואמר בקול שמח: "אני כל כך שמח שמצאתי אותך, הנה את חמודה"
וליטף אותי. זנבי כשכש מרוב שמחה.