היה זה אחד מימי השבת שדמו לנס. יום חופש גואל, שהרחיק את
סמואל מצרותיו בעיתוי מושלם. השבוע שקדם לו יכל לזכות בקלות
בתארי גנאי שונים ומשונים, והיה איום ונורא לכל הדעות.
הכל החל כאשר סטפני מילר הלשינה למרת ריצ'רדסון, מנהלת בית
הספר המקומי, שסטיבן והכנופיה שלו אחראים לניפוץ זגוגיות חדר
המלאכה. אם הייתה בוחרת מרת ריצ'רדסון לטפל בבעיה באורח
דיסקרטי, ולא משפילה את שלושת בני השתיים-עשרה בפומבי, ייתכן
והכל היה אחרת. אך כדרכם של דברים, לא כך היה הדבר, וסטיבן,
ג'ף ובילי מצאו את עצמם מצחצחים וצובעים את הצריף ההרוס למול
עיניהם הלועגות של תלמידי בית הספר, שהחניקו צחוקם מפחד נקמה
עתידית. כמו לא היה העונש גרוע מספיק בפני עצמו, על אביו של
סטיבן הוטל לשאת באחריות הכספית לנזקים, ואת המחיר לאבדן
הדולרים הספורים שהרוויח בעבודת כפיים מאומצת, גבה מבנו במכות
נמרצות.
הצלפות החגורה שספג באותו הערב הלהיטו את זעמו של סטיבן,
ובליבו גמלה החלטה לצוד את המלשין, ולגרום לו להצטער על היום
שנולד. אך הדבר דמה לציד מכשפות יותר מאשר לציד אשמים, שכן
סטפני סיפרה את הידוע לה בחשאי, ולא נכללה בין החשודים במעשה.
סטיבן העדיף להחזיק בדיעה כי האחראי לכך שנתפסו הוא לא אחר
מאשר סמואל - ילד ביישן הצעיר ממנו בשנה, אותו נהג להכות באופן
קבוע לשם ההנאה שבכך. פגיעותו של סמואל, ומודעותו של סטיבן לכך
שהוא שנוא עליו מסיבות ברורות, הפכו אותו לחשוד המיידי, ולקרבן
אידיאלי לנקמה שטרם נראתה בעבר.
סביר להניח שסמואל היה חוזר לביתו באותו יום שישי של חודש מאי
עם עין נפוחה ומספר שיניים שבורות, אך השיעור האחרון בוטל
במפתיע, והוא שוחרר עם כיתתו מוקדם יותר מהמתוכנן. ההצלה שדמתה
להתערבות אלוהית שחררה ממנו אנחת רווחה עמוקה, וסמואל רץ לביתו
בעוד סטיבן עדיין לכוד היה בלימודי גיאוגרפיה בכיתה הסמוכה.
אף אחד לא ידע עד כמה מאושר היה סמואל להשתחרר לפני ההפסקה בה
נגזר דינו למוות, ולצאת אל חופשת סוף השבוע הגואלת.
אף אחד - מלבד טיריפי.
חלונות שבורים, נקמתו של סטיבן, הפסקות מאיימות ובית הספר - כל
זה היה מאחוריו. השבת השכיחה מסמואל את ארועי השבוע החולף,
וכעת לא חשב על דבר מלבד שחייה בנחל וקטיף פטל מתוק.
סמואל יצא את ביתו, ידו האחת אוחזת בכידון ומגלגלת את זוג
האופניים הנאמן שלו, וידו השניה אוחזת בטיריפי. הוא דחף את
טיריפי לתוך הכיס האחורי של מכנסי הג'ינס, מותיר את עיני
הכפתורים השחורות מחוצה לו. "תשמור עלי, טיריפי", אמר לבובה,
"תסתכל טוב טוב כל הזמן, ותגיד לי אם מישהו ירדוף אחרינו".
טיריפי שתק, וסמואל החל לדווש במהירות הולכת וגוברת.
תוך זמן קצר נעלם ביתו באופק, והאופניים שעטו לאורכה של דרך
עפר מאובקת, ששדות עצומים של שיבולת שועל נפרשו משני עבריה.
השמש זרחה מבין ענני נוצה סוררים, מלטפת את תכול השמיים ומחממת
את הרוח הקלילה שנשבה במתינות.
סמואל היטה את הכידון. גלגלי האופניים עזבו את דרך העפר,
ופילסו דרך בשדות המוריקים. השיבולים דיגדגו את רגליו, והוא
צחק בקול, מדווש מהר יותר ויותר בהנאה. שרוכי נעליו נפרמו,
והתנופפו מאחוריו, משמיעים צילצול עדין בכל פעם שמצאו דרכם
לבין יצולי הגלגל האחורי. השדה החל משתפל כלפי מטה, וצמרות
עצים בצבצו באופק. "הנחל קרוב!", יידע סמואל את טיריפי בקול
רם, "הולכים לשחות!", כפות רגליו עזבו את הדוושות, והוא שלח
אותן אחורנית, מדמיין כי הוא עף. האופניים המשיכו בדהירתן
בירידה שנעשתה תלולה מרגע לרגע.
עצי היער חלפו למולו במהירות. הוא תמרן את אופניו ביד מיומנת,
פניו זורחות מאושר, והרוח שרקה באזניו ובידרה את שערו. זו
הייתה תחושה עילאית של חופש מוחלט, שמלאה אותו מבפנים וקרנה
החוצה בעוז. בסופה של הגבעה, לחוף עפר ועשב, נצנצו אדוות נחל
עליזות, קורצות לו לבוא ולשכשך בהן.
הוא הגיח במהירות מבין העצים, אל המישור המוריק של גדת הנחל.
בזוית עינו הבחין לפתע כי כבר היו ילדים במקום. הם הפנו אליו
את מבטם, וכשזיהה סמואל במי המדובר, אחזה בו חרדה פתאומית,
והוא איבד את שיווי משקלו. הכידון החל מתנודד ימינה ושמאלה,
ולבסוף התעקם בחדות, בזוית שגרמה לעצירת האופניים, והעיפה את
סמואל על העשב הנמוך. הוא בלם את נפילתו הקשה בכפות ידיו, ואז
התגלגל על הארץ בחוסר שליטה, חובט את ברכו הימנית בסלע משונן
שבלט מן הקרקע. מכנסי הג'ינס שלו נקרעו ברעש. נעליו משוחררות
השרוכים ניתקו מרגליו, ונעלמו בתוך שיח פטל קוצני.
סטיבן בילי וג'ף הביטו במחזה, וכשנעצר סמואל לבסוף, השליכו
למים את חלוקי הנחל שהיו בידיהם, והחלו מתקדמים לעברו. הם בילו
את אותו בוקר אביבי בהקפצת אבנים על המים, או ידויין בציפורים
וחיות בר קטנות שאיתרע מזלן להקלע לטווח ראייה.
סמואל נאנק, והחזיר לעצמו את האויר שרוקנה הנפילה מריאותיו.
"לברוח", הורה לו יצר ההשרדות וצלצל בפעמוני ענק, "להמלט מהם,
ומוטב מוקדם ככל האפשר". סמואל התרומם מהקרקע, והחל לדדות משם
בקפיצות גמלוניות. ברכו הפגועה לא יכלה לשאת את משקלו, והוא
מעד ונפל. בשארית כוחותיו הכריח עצמו סמואל לקום בשנית ולבצע
נסיון נואש להמלט מהגורל הצפוי לו אם ייתפס. השלישיה סגרה את
הפער בצעדים בוטחים. לא היה כל צורך לרוץ, הם ידעו היטב שסמואל
לא יוכל להגיע רחוק אחרי נפילה שכזו. אפילו אם הייתה רגלו
בריאה, ספק אם מצליח היה לטפס בחזרה את המדרון התלול של ערוץ
הנחל. "תפוס'תו!", פקד סטיבן על בילי, ובילי החיש את צעדיו.
סמואל פחד להסתכל אחורנית. ברכו מחתה בתוקף כנגד המשימה הבלתי
אפשרית שהוטלה עליה.
בילי השיג את סמואל, לפת את ידו הימנית, וסובב אותה מאחורי גבו
בכוח. סמואל עצר, מעווה את פניו בכאב. רגלו הימנית החלה לרעוד
בניגוד לרצונו. "רד לרצפה, כלב", נבח עליו בילי, וסמואל קרס
מטה בהתיישבו על עקביו. סטיבן וג'ף הגיעו למקום והביטו בו
בבוז. בילי הידק את אחיזתו המשתקת.
"תראה מה התגלגל לכאן, צ'יף", אמר ג'ף לסטיבן, הניח את רגלו על
כתפו של סמואל, והדף אותו קלות אחורנית. "סמואל הפרצוף-זין",
ענה לו סטיבן יבשות. "באת לרגל אחרינו?", לפת את סמואל
בשערותיו וסובב אליו את ראשו. סמואל מצמץ למול השמש שהכתה
ישירות לתוך עיניו. "לא, סטיבן", התגונן בקול חלוש, "רק באתי
לשחות, לא ידעתי בכלל שאתם כאן...". "הוא מדבר בולשיט", קבע
בילי נחרצות, "הוא בא להלשין עלינו שאנחנו הורגים ציפורים".
סטיבן לא התייחס, וגרר את סמואל בשערותיו לתוך המים הרדודים.
"הנה, תשחה", ירק ארצה, ודחף את פרצופו של סמואל לתוך הנחל,
לופת את עורפו בכוח, "לתינוקות כמוך אסור להכנס עמוק מדי.
סמואל שחרר בועות אויר מאפו, מנסה לשוא לטלטל עצמו מחוץ למים.
בילי לחץ על גבו בכוח כלפי מטה, וסמואל נרטב כולו. עלים יבשים
וחול מהקרקעית הסתבכו בין שערותיו. סטיבן הרפה מאחיזתו, ובילי
משך אותו בחזרה אל הגדה. סמואל השתעל כבדות, וירק מים עכורים
על העשב.
"אתה חושב שיש לך ביצים להתעסק איתנו!?", נבח עליו סטיבן, "בוא
נבדוק אם יש לך ביצים או לא". הוא דרך על ברכו הפצועה של
סמואל, וסמואל הרחיק אותה ממנו באנקת כאב. סטיבן ניצל את הרגע,
ובעט בעוצמה באשכיו של סמואל מבעד לפישוק שנוצר. סמואל התכווץ
לתנוחה עוברית תוך שניות, עיניו נעצמו, והוא לא יכל לחשוב על
דבר מלבד הגיהנום במפשעתו. "אנחנו עומדים ללמד אותך לקח, חתיכת
חרא מלשין", סינן סטיבן, וג'ף הנהן בהסכמה לצידו, "אתה תצטער
על היום שנולדת כשאנחנו נגמור איתך".
הדקות הבאות נדמו לסמואל כנצח. סטיבן וג'ף היכו אותו ובעטו
בצלעותיו תוך גידופים ואיומים, בעוד בילי מכופף את ידו כמעט עד
לנקודת שבירה. חוסר אונים ויאוש צמיגי דבקו באיבריו, משתקים
אותם בזה אחר זה. זבוב שנפל למלכודת דבש. את תחושת החופש
שהציפה אותו רק לפני מספר דקות, עת רכב על אופניו, החליפה אימה
צרופה, כמו זו של ארנב השבוי במלכודת קפיצית, היודע כי ישתחרר
ממנה רק בכדי שייפשט עורו ויישחט.
"היי, מה זאת הבובה המכוערת הזאת?", שאל בילי לבסוף, משהבחין
לפתע בטיריפי המבצבץ מכיס המכנסיים האחורי של סמואל. הוא שלף
את טיריפי בידו השמאלית, ונופף בו מול פניו של סטיבן. סטיבן
עיווה את פרצופו בגועל, ושוב עטה ארשת לעגנית כשכרע לפני
סמואל. "אז אתה באמת נקבה, הא, פרצוף זין?", סטר לסמואל, "אתה
גם משחק בבובות?! רוצה גם ברבי ודובי??". סמואל שמט את ראשו
ועצם עיניו ביאוש. "תעזוב את טיריפי", התחנן, "בבקשה אל תהרוס
לי את טיריפי...". השלושה הביטו זה בזה, ופרצו בצחוק רועם.
"טיריפי", חיקה ג'ף את סמואל בקול מעוות וצווחני, "אל תהרוס לי
את טיריפי", הצטרף בילי למשחק, וסטיבן אחז ברגליה של בובת הלבד
והחל מושך אותן בכיוונים מנוגדים. "רק אדיוט כמוך יכול להמציא
כזה שם מטומטם", לגלג, "אנחנו הולכים להתחלק בבובה הטפשית הזאת
כמו חברים טובים". "זה חשוב להתחלק", הוסיף ג'ף, "לא הוגן שרק
לך תהיה בובה ולנו לא יהיה כלום!". סמואל הרים את ראשו אל
סטיבן והתחנן בעיניים דומעות: "לא, סטיבן, בבקשה אל תהרוס את
טיריפי!!! תעשה לי מה שאתה רוצה, רק אל תקרע לי אותו, הוא חבר
שלי!". סטיבן החליף אחיזה ומשך את היד השמאלית והרגל הימנית,
חושק שיניו במאמץ, שרירי זרועותיו מתכווצים ומתהדקים. "טמבל...
בובות... לא... יכולות... להיות... חברים... לעזאזל!!", חבט
בראשו של סמואל עם הבובה, "החרא הזה לא נקרע! ג'ף, תן לי פה
יד...". ג'ף אחז ברגליו של טיריפי, והוא וסטיבן משכו זה כנגד
זה בכוח רב. בילי סובב גבוה יותר את ידו הנעולה של סמואל לאות
הזדהות עימם, וסמואל נאנק בכאב. "תעזבו אותו, תעזבו אותו", שב
וביקש. "בן זונה!!", צעק לבסוף ג'ף, שאיבד את אחיזתו לפתע,
ונפל על ישבנו לתוך מי הנחל הרדודים, "הזבל הזה לא נקרע!".
התפר המשולש הוכיח את עצמו - טיריפי שרד את משיכותיהם ללא פגע.
אך תחושת ההקלה של סמואל הייתה מוקדמת מדי. סטיבן סייע לג'ף
לקום מהמים, ומסר לו את טיריפי. "אסטה-לה-ויסטה, בובה
מזויינת!", צעק ג'ף, והשליך את טיריפי ללב הנחל. "לא!!!", זעק
סמואל, והביט כיצד טיריפי מסתחרר באוויר בקשת רחבה, צולל בין
האדוות, ונישא על גבי זרם המים קר הלב שהרחיק אותו ממנו
במהירות. סטיבן ג'ף ובילי עקבו אחר הצללית האפורה בסיפוק,
וחייכו חיוך רחב של שביעות רצון. "להתראות טיריפי", נופף סטיבן
לבובה המתרחקת, "אל תשכח לכתוב!", הפריח ג'ף נשיקה באוויר,
וכשטיריפי שקע במים העכורים ציחקק בילי ובעט בגבו של סמואל.
סמואל שתק. הוא נשך את שפתו התחתונה בכוח, מתאמץ שלא לפרוץ
בבכי. הוא לא ייתן להם את הסיפוק לראות אותו בוכה. את הדמעות
הסוררות שזלגו מעיניו מדי פעם בפעם לא יכל להסתיר, אבל איש מהם
לא ישמע אותו בוכה בקול רם. טיריפי איננו. טיריפי איננו. אין
יותר טיריפי, חשב. משהו בתוכו דקר ללא רחם. כאב צורב... כאב
מוכר... כאב שטעה פעם לחשוב כי יוכל לשכוח, כאב שגימד את
הפעימות המענות ששלחו אשכיו הנפוחים. טיריפי איננו. טיריפי
הלך.
"מה עכשיו?", שאל בילי, שהחל להתעייף מלפיתת היד מאחורי גבו של
סמואל. ג'ף ניער את החולצה הרטובה שדבקה לעורו והביט בסמואל
במבט מאשים. "כבר ראינו שלנקבה הזאת אין ביצים", אמר סטיבן
בפסקנות, "עכשיו הגיע הזמן לבדוק אם גם אין לה מוח". הוא הרים
מקרקעית הנחל הרדודה חלוק אבן בגודל תפוח. "תחזיק לו את
הכתפיים, ג'ף", פקד סטיבן והצביע על ראשו השמוט של סמואל. ג'ף
הביט בחלוק האבן האפור ללא ניע, ובילי הרצין לפתע. "מה אתה
הולך לעשות לו, צ'יף?", שאל. "עוד דקה תראה, בילי. אל תעזוב לו
את היד". ג'ף המשיך לעמוד במקומו, טיפות מים גדולות מטפטפות
מבגדיו הרטובים. סטיבן שלח אגרוף לתוך שריר הכתף של ג'ף. "אתה
זז, או לא??", נבח עליו. "מה, אתה הולך להרוג אותו?", כיווץ
ג'ף גבותיו ואחז בכתפו הכואבת. "אל תהיה אדיוט", השיב סטיבן,
"אני רק אבדוק אם יש לו מוח, ובשביל זה אני צריך שתחזיק אותו,
אז תחזיק אותו כבר". ג'ף שתק, ואחז בצווארו של סמואל כפי
שנדרש.
"מה אתה הולך לעשות לי?", נשבר קולו של סמואל, וסטיבן כרע מולו
ברך. "נבדוק אם הגולגולת שלך מהדהדת", לחש לו כממתיק סוד,
"נבדוק אם יש לך שם מוח או חלל ריק". "לא, לא, אל תר..", מחה
סמואל, אך גשם מטאורים קולוסאלי ניצת לפתע למול עיניו, והוא
גנח הברות חסרות משמעות. סטיבן הלם ברקתו השמאלית עם חלוק
הנחל. בילי צחקק מאחורי גבו. סמואל כמעט והבין את המתרחש,
כששוב התפוצצו עיגולים שחורים ולבנים בתוך עיניו. "שמעת
משהו?", קלט הד מרוחק שנשמע כמו ג'ף. הקולות הלכו והתקרבו
אליו. "לא, לא שמעתי", היה זה קולו של סטיבן, "אני אנסה שוב
יותר חזק". רכבות מהירות התנפצו זו לתוך זו בראשו. הוא שמע הרי
געש מתפרצים בתוך קתדרלות, נחשולי אוקיאנוס מתנפצים בסלעים.
"ג'יזוס, יורד לו דם!", קרא בילי בתאוותנות ומפירית כמעט,
"תכניס לו עוד אחת!". צבאות שלמים של פרשים נושאי לפידים דהרו
בין אזניו, גלקסיות של אור וחושך סימאו את העיניים שיצאו
מפוקוס. סטיבן המשיך להטיח את האבן בראשו שוב ושוב. סמואל
הסתחרר, מוחו נתכסה בעקבות סוסים שמלאו דם. הוא שמע שאגות
ברבריות מפסגות הרים מרוחקים. נמרים משחרים לטרף. לביאות
פצועות. מפלצות שאול השורטות דרכן החוצה מבטן האדמה. תחושת
הזמן אבדה לו. מתי החלו לרוצץ את ראשו? לא היה לו שמץ של מושג.
השאגות הלכו והתגברו. האורות החלו דועכים. זיקוקי הדינור פסקו
מרעום. נהמות רבות עוצמה תפסו את מקומם. החושך המבהיל שסימא
אותו הלך והתפוגג. קריאות טיגריס הדהדו באזניו. עיניו החלו
לראות מראות מורכבים בשנית, ואישוניו התמקדו בחלוק נחל שצורתו
צורת תפוח, וצבעו אדום כדם.
עוד שאגה. הוא שכב על הארץ בין האבנים שבגדת הערוץ. סמואל נשא
את עיניו מעלה, וראה את סטיבן וג'ק במרחק מטרים ספורים ממנו.
עוד שאגת דוב מחרישת אזניים. גם בילי עמד שם. ראשו של סמואל
הסתחרר, אך הוא הצליח לאזן עצמו, והתיישב על מקומו, מביט
בשלושת הנערים. הם נשאו את ראשם מעלה, ליבם הולם בעוז, ואחזו
זה בכתפו של זה כבגלגל הצלה נואש. בחלקו העמוק ביותר של ערוץ
הנחל, ניצבה מפלצת ענק בגובה ארבעה מטרים, שבהתה בהם מבעד לזוג
עיני כפתור חלולות, והרעימה בשאגותיה הבוקעות מפה משונן.
היה זה טיריפי.
טיריפי החל פוסע מהנחל לעבר הנערים המפוחדים, רגליו העבות
כגזעי עצים הודפות נחשולי ענק לעבר הגדה, ונופף בזרועות הלבד
העבות שלו, שכל אחת מהן התנשאה כארון בגדים כביר. הוא הרטיט את
עלי היער בקריאות זעם אמורפיות, שנשמעו כשילוב מחריד בין לביאה
פצועה, נמר המשחר לטרף, ודב שהוחרד משנת החורף שלו.
טיריפי הסתער על ג'ף לפתע, ומלתעות הבד הרקומות נסגרו בחבטה על
צווארו. גופו מחוסר הראש של ג'ף צנח על הארץ, וטיריפי אסף אותו
בכפותיו, הניפו באויר, ודחס במורד גרונו מבלי ללעוס. סטיבן
ובילי צרחו באימה, והחלו נמלטים מהמקום. טיריפי עלה על היבשה,
ובזריזות מפתיעה לגבי בובת לבד עצומת מימדים, סגר על בילי כפי
שסוגרים על זבוב בשולחן האוכל. בילי הביט בעיניו של טיריפי.
חוטי התפירה בהם השתמש סמואל לחיבור הכפתורים הפכו לחבלי
אוניות. יד הלבד שנתפרה בגסות תלשה את זרועו של בילי ממקומה,
ודם פרץ מהגדם הפעור. טיריפי המשיך לתלוש את גפיו של בילי כמו
היו כנפי פרפר, בולע אותן בזו אחר זו. כשלא נותרו עוד גפיים,
בלע טיריפי את שרידיו של בילי, ותר אחר דמותו של סטיבן. סטיבן
נמלט זה מכבר עמוק לתוך היער, רץ אחוז אמוק הרחק ככל האפשר.
טיריפי ריחרח את האוויר, ושעט לתוך הסבך כעדר פילים בלתי ניתן
לעצירה, תולש עצים שעמדו בדרכו, מנתץ סלעים ברגליו, קורע את
האוויר בשאגות שבר מחרישות אזניים. סמואל קם על רגליו, גרביו
המטונפות מדשדשות במי הנחל, ועקב אחר טיריפי במבטו. בינות
לעצים המרוחקים ביותר בהם יכלה עינו להבחין, צד טיריפי את
סטיבן ולכד אותו. בחימה שפוכה אחז טיריפי בקרסוליו של הנער,
וחבט אותו שוב ושוב בגזעי העצים ובקרקע, מוחץ אותו בין כפותיו
האדירות, שובר בשיטתיות כל עצם ועצם בגופו.
כשנבלע לבסוף גם סטיבן בתוך בטן הלבד, חדל טיריפי לנהום, והכל
נדם לפתע.
ענפים יבשים נשברו תחת רגליו של טיריפי, כאשר סב לאחור והחל
עושה את דרכו חזרה אל גדת הנחל. סמואל ניצב שם, זרועותיו
מכוסות בוץ וגרביו ספוגות מים. קילוח דם מתון נמשך מרקתו
השמאלית וחילחל לבין שפתיו הסדוקות, צובע את לשונו בטעם מתכתי
ומר. טיריפי הביט בו בעיני הכפתורים, ממקד את אישוני הצלב
שנתפרו בגמלוניות בעיניו של הילד. אצבעותיו של סמואל שלו מספר
עלים רטובים מבין שערותיו, והוא החל גורר עצמו בצעדים כושלים
לעבר טיריפי. הם נפגשו זה מול זה במרחק מה מגדת הנחל. הוא הביט
במפלצת הלבד שהתנשאה שלושה מטרים מעל לראשו, מחניק עד לכאב
פקעת דמעות שגרונו צר היה מלהכיל. טיריפי שלח את זרועותיו,
ואימץ אליו את הילד. סמואל טמן ראשו עמוק בתוך בטן הבד הרכה,
מתמסר לחמימות הפתאומית שעטפה אותו מכל עבר, כמתריסה כנגד הקור
שאחז בבגדים הספוגים במי נחל.
טיריפי ניחם את סמואל בגרגור מרגיע, גרגור של חתול המבטיח
לגוריו כי כל רע לא יאונה להם כל עוד ניצב הוא לצידם, וסמואל
עצם את עיניו, מאזין לקול המים שהמו בערוץ הנחל השקט.
"טיריפי", מלמל שוב ושוב, "טיריפי שלי", וטיריפי לא הרפה
מאחיזתו הבוטחת בילד, גם שעה ארוכה אחרי שנרדם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.