"ראית מה זה?.... איזו הופעה"
"ללא ספק. הגוף שלו,זה איך להגיד.."הפיזיונומיה האנושית בדמותה
של השלמות".
"אפרופו פיזיונומיה.לפי כל החוקים הפיזיקליים,והיכולת
הויזואלית שלי, הג'ינס הזה נקרע ברגע שהוא מתיישב על
התחת.....ארר.
"שששש,הוא בא לפה.Keep yourself calm  "
איזה "קאלם" ואיזה נעליים. כשהבחור הזה התקרב ,מצב הצבירה של
הגוף שלי איבד כל תלות בתנאים הקלימיים של הסביבה. מבפנים
הרגשתי שאני נמס.אבל מבחוץ,כל הגוף שלי קפא(טוב, כמעט..."כל
הגוף"). לא יכולתי לזוז. עמדתי שם כמו איזה אנדרואיד,שהוציאו
לו את מיתרי הקול.
"סליחה,אתם יודעים אולי מאיזה רציף יוצא האוטובוס לראשון?"
"אממ,רציף 8, אם אני לא טועה. יש גם את הקו לת"א שעובר דרך
ראשון,שזה ברציף 12."
"תודה".
גוש!,איזה חיוך. ושוב-התחת.אאאי ייאיי'. אף פעם לא האמנתי
ב"שלמות" ,אבל זה ..
"פוקי,  אולי כבר תסגור  את הפה. אתה נראה מגוחך. ואם כבר פתחת
אותו,יכלת להוציא איזו מילה או שתיים. אתה הריי נדלקת על התחת
שלו,לא אני.
"דידי, רציף 8.,מהר.האוטובוס יוצא עוד 2 דקות. תוציאי ת
כרטיסייה ותתחילי להניע."
"מה רציף 8 ? תגיד לי אתה התחרפנת?? קבענו עם שלומי ב
4,הלו!!..בוקר טוב?. אנחנו הולכים ל.."
תפסתי לה את היד,והתחלתי לגרור אותה לכיוון התחנה. לא יודע מה
נחת עליי. פשוט הרגשתי שאת ההזדמנות הזאת אסור לי לפספס.
"אתה מטורף!! אתה יודע את זה?!. הרי 99 אחוז שהבן אדם הזה
אפילו לא בקטע, ועם האחוז שנותר...לא נראה לי שמישהו יהיה
מעוניין במטורף כמוך!"
"פחחח, 'לא בקטע??'. תסתכלי על 2 האגסים האלה מאחוריי ה-Levies
,הם הרי דורשים איזו בננה טרייה ועסיסית. הם פשוט צועקים את
זה!"
"פוקי!,ששש..אתה בכלל מקשיב לעצמך?!. בזה הרגע אנחנו עושים
'רוורס',וחוזרים למק'דונלדס. כשתחזור הביתה תכין לך סלט פרות
ותאכל אותו. לא,מצדי אל תאכל אותו. תשב ותסתכל עליו. הדמיון
הפורה שלך כבר יפיק מזה את מיטב ההנאה . רק תוציא את המטאפורות
הפסיכודליות שלך מתחום המקומות הציבוריים כשאתה בקרבתי. אנשים
מסתכלים עלינו. פאדיחות. ועוד משהו....... You make me sick!"
בלה בלה בלה. .לו רק היה לי איזה פלסטר בכיס,הייתי ממסמר אותו
לפה שלה.
מילים-
מילים הם כמובן הסם החזק ביותר, אליו מכור הגזע האנושי.
אבל אני(אני,הענף המשובח בגזע זה), חורג מגבולות הטאקטיקה
הבנאלית הזאת. כי אני הרי יודע שאלף מילים לא מסוגלות לצעוק את
מה שילחש מעשה אחד.
תוך התעלמות טוטאלית מן הברברת שיצאה מפיה, נאחזתי בידה,
וגררתי אותה לכיוון היציאה. אז נכון,זה היה חסר טאקט מצדי לטוס
ככה לעבר האוטובוס,מיד אחרי שהוא עלה ולהתיישב ישר מול הפרצוף
שלו, עם הבעת ציפייה מעוררת רחמים. אבל...
.who gives a fuck?!
(well, I wish that he.....would)
למען האמת,ההתבוננות בפרצופו המלאכי לא ממש סיפקה אותי. הייתי
מת להיכנס לנעליים של המושב שלו. אובייקט חסר רגשות זה,זכה
להיכרות כה קרובה עם אחוריו העגלגלים,ואני ישבתי שם כמו גולם.
ישבתי ובהיתי.
השקט הזה,שהיה טבול בחוסר וודאות מורטת עצבים התחיל לשגע אותי.
אז החלטתי לאמץ את השיטה השחוקה של חברתי הנאווה,שאגב ישבה שם
ממש מאחוריי. ולמרות שזוג העיניים שלי בגב לא היו יותר מקעקוע
שעשיתי בבוגרשוב שנה שעברה,יכולתי,באופן ברור,לראות את
פרצופה,שהזכיר קומבינציה מחרידה בין עגבנייה לאבטיח...בלי
הקליפה(כן כן, בסוף אני אפתח חווה חקלאית).
אז בשביל לשבור את הדממה ואת הקרח,שאלתי אותו איך קוראים
לו..
"אסי"
ואז הוא שלח לעברי איזה מבט מוזר כזה("כאילו...מאיזה כוכב
נחתת?")
"ואתה...איך ההורים שלך החליטו לקרוא אותך?"
"דודי. דודי פולק..אבל בקיצור, חברים שלי קוראים לי "פוקי".
אתה יכול לקרוא לי פוקי.
בלה בלי בלה בלה. כפי שאתם רואים הברברת הנה מגיפה קטלנית
ביותר,שמתפרצת  במיוחד במצבי לחץ. קולל'ה שאל אותי איך קוראים
לי, אבל אני הייתי מוכרח לפתח 2 הברות פשוטות אלה למשפט תחבירי
מורכב.
הדממה שוב מילאה את החלל בינינו. הייתי חייב להוביל את השיחה
הזאת לאנשהו.
"אז מה,מה שכחת בראשון, אסי?"
"מה שכחתי בראשון? חחח...את ציון. ציון כוכבי. זה מה ששכחתי
בראשון.
"וציון...ציון זה החבר שלך?"
למה לי לברבר, חשבתי. ניגש ישר ולעניין. ממילא את חוש הטקט
שלי איבדתי עוד בתחילת השיחה..
"נכון מאד".
באותו רגע מילאה אותי תחושה משכרת של אופוריה...הוא בקטע!!.
פשוט הייתה לי מין  תחושת בטן עמוקה כזאת. והאינטואיציות שלי
אף פעם לא מטעות אותי .עכשיו כל מה שנשאר זה להזיז את המה
שמו..ציון הזה מהדרך. אני כבר אראה לו "מאיפה משתין הפאג".
חיוך רחב וזדוני השתרע על הפרצוף שלי. הבטתי עמוק בתוך העיניים
שלו. אחחח, איזה מבט...
"ציון ואני חברים עוד מהגן". הוא המשיך. "אני זוכר איך היינו
מתכננים ביחד את 'פרוייקט החצאית'. ציון היה מתגנב מאחורי
הגננת. מרים לה את החצאית,ואני הייתי משתרך בארגז החול ונהנה
מהמחזה המרהיב. גם עכשיו אנחנו ככה. ציון מסדר לי את הכוסיות
הכי שוות בשכונה. כל סוף שבוע כוסית אחרת. אנחנו הולכים
לשווארמה של הרצל, ואז לבית של ציון. ציון ומומו עפים לסנוקר
ואני משתרך בארגז החול....אהה, זתומרת  במיטה של ציון, ונהנה
מהמחזה המרהיב...אההה..זתומרת, מהחזה המרהיב.
ישבתי שם ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לפתע הסימפוניה
התשיעית  של מוצרט השהתה את האווירה ה"דראמטית". הפלאפון שלו
צילצל.
"הלו.הלווו. כן אחי! מה העניינים? איך המרגש?
לא לא.. אני באוטובוס. דפקתי ת סובארו אתמול. היא במוסך.
עוד חצי שעה אני אצלך. כבר דברת עם ז'אקלין?
מה לא?? כוס אממווו'.
מה סנוקר??
ואחורי הסנוקר מה אני אמור לעשות?! לפלרטט עם היד שלי??
עינאאל' ראבאק! כל השבוע אני עובד כמו חמור! אתה לא חושב
שלפחות ליד שלי מגיעה קצת מנוחה!"
לא ייאמן. ועוד אפשר לחשוב שלפני 20 דקות הייתי מוכן להתנדב
למשימה. ואז הרגשתי טפיחות קלות על הכתף שלי.... דידי,
Dammit!. לא הסתובבתי. הדבר האחרון שרציתי לראות באותו רגע זה
את בפרצוף ה"האמרתי לך".
"לא ציון. לא! אני לא נשאר לשום שש-בש!
מה אני עושה? .יורד פה בנס ציונה,ולוקח ת אוטובוס הראשון בחזרה
לבאר שבע.
הוא סגר את הפלאפון, והוציא חפיסת 'מאלברו' מהכיס. ואז במשך
כמה שניות הוא עיוות את הפרצוף שלו. אני משער שהיו אלה שניות
בהן הוא נאלץ להפעיל את התאים האפורים. הוא קלט שהוא נמצא
במקום ציבורי, ובתנועת יד עצבנית הכניס את החפיסה בחזרה
לכיס.
"פוקי אתה בא?"
" ממ..מ מה?..ארמ, בא לאן?"
לעזאזל. לא יודע למה התחלתי לגמגם פתאום.
"אתה בא?..אלי הבית."
הייתי המום. ולמרות שבמשך כל הנסיעה הזאת,ייחלתי רק לזוג
אוזניות מרופדות היטב, או לפחות כדור נגד כאבי ראש(או סתם כדור
לראש), החיוך הרחב שוב השתרע על שפתיי. אבל אז הוא המשיך..
"אני מסדר לך את אחותי. פצצה,חבל על הזמן. אל תדאג..אתם
תסתדרו. היא בדיוק אוהבת שחיפים כמוך. ואני...אני בינתיים אטפל
בחברה שלה,אתי. תימנה אסלית. באה אליה מאיזה יישוב ליד גדרה.
האוטו שלנו נדפק, ככה שהיא נשארת לסוף שבוע. לא מנומס ככה
להשאיר 2 בחורות לבד. אהה.,מה אתה אומר שוקי?
סבתא שלך שוקי!!
"אממ. לא לא. אני מצטער. האמת היא שאני דיי תפוס. בדיוק עכשיו
אני נוסע לקיבוץ של החבר שלי. אחרי שהוא מסיים את המשמרת שלו
ברפת,אנחנו יוצאים לעיר. היום אני ואלונצ'יק חוגגים 6 חודשים
ביחד. תאחל מזל-טוב...מה?
שוב הוא תקע בי ת מבט המוזר הזה. רק שהפעם הוא היה טבול
בעצבנות מרוקאית מעוררת בהלה (מישהו פה אמר שיש לו פרצוף
מלאכי?!!)
"מתרומם!!!!!"
הצעקה נשמעה בכל האוטובוס. שוב אנשים התחילו להסתובב. אפילו
הנהג, שכמעט נכנס בחלון הראווה ממול.
אסי קם, והסתובב לכיוון דלת היציאה. נאחזתי צמרמורת. לא,לא
הזיז לי שכל הנוסעים הסתכלו עליי. פשוט העובדות הפיזיונומיות
לא השתנו. והתחת שלו נראה לי יפה ומושלם כתמיד. האוטובוס
נעצר. הוא יצא והתחיל לרוץ כמו מטורף.
חחח, ואני עוד ציפיתי שתתפתח איזו מערכת יחסים ביני לבין התחת
שלו. אבל מה לעשות לא ממש הצלחנו ליצור תקשורת.
לפחות דבר אחד למדתי מכל הסיפור הזה:
לשום תחת בעולם אין  את היכולת לדבר כמו בן אדם. אולם לכ"כ
הרבה בני אדם על הפלנטה הזאת יש את היכולת הפנטסטית לדבר כמו
תחת .