השמים מלאים בעננים אפורים עמוסים עד להתפקע בטיפות גשם אשר
מטפטפות ללא הפסק על הארץ האפלה שלמטה. בחור צעיר כבן 25 עומד
ומסתכל בעגמומיות מבעד לחלון. יש לאותו בחור הרבה דברים לחשוב
עליהם - החברה שעזבה, הבוס שצועק עליו ולא משלם את המשכורת
בזמן, בעל הדירה שרק מנסה לעשוק אותו בכל דרך אפשרית, ההורים
שלו שתמיד רבים, האקדח הקטן שהוא מחזיק נעול בתוך כספת בחדר
השינה והחור באוזון שהולך וגדל. ואותו בחור באמת חושב על כל
הדברים האלה, אפילו על החור באוזון, למרות שזו יותר בעיה של כל
האנושות מאשר שלו אישית, אבל הוא בכל זאת מרגיש קצת אשם כי הוא
כל הזמן משתמש בתרסיסים למיניהם. בזמן שהבחור חושב נושאות אותו
רגליו אל הכספת בחדר השינה, והוא פותח את הכספת רק כדי לוודא
שהאקדח עוד שם. האקדח, אותו פלא מכאני זעיר, מוצא את דרכו
מהכספת לידו הימנית של האיש, המחזיקה בחיבה את האקדח, בעוד ידו
השמאלית מרפרפת קלות על קנה האקדח, ספק מלטפת בחיבה ספק מנקה
ממנו גרגירי אבק דמיוניים. הבחור לא שם לב שהוא עומד כבר עוד
פעם ליד החלון. זה לא הדבר היחיד שהוא לא שם לב אליו. אם אותו
בחור היה עוצר לרגע ומסתכל על עצמו הוא היה נחרד לגלות שבזמן
שהוא היה עסוק בהרהורים נוגים הוא הכניס מחסנית לאקדח ודרך
אותו ועכשיו הוא מכוון את האקדח לכיוון הרקה. אחרי דקה בערך
הבחור באמת שם לב שיש אקדח טעון שמכוון לו לרקה. הוא לא נחרד.
הוא מקבל את זה בהשלמה אפאתית וממשיך לבהות במבט מזוגג על
כלום, בעוד מחשבותיו נושאות אותו הרחק אל מחוזות הייאוש
והדיכאון. אפילו השכל הקר, אשר בימים כתיקונם עסוק בניסיון עקר
לשמור על בעליו לבל יבצע שטויות, אפילו הוא לוחש בקולה הקר של
התבונה: למה לא, לא תחסר לאיש, במיוחד לא לי. אצבע היד הימנית
מתחילה להתקרב אט אט אל ההדק, אלפית מילימטר, ועוד אלפית
מילימטר ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. זה בדיוק הזמן שבו כל
החיים של הבחור אמורים לרוץ מולו בהבזקים אבל הדבר היחיד שהוא
מצליח לחשוב עליו זה הצו מילואים שהוא קיבל שממש לא מתאים לו.
באופן מפתיע למדי בדיוק ברגע שהוא כבר כמעט מתאבד חל מפנה
דרמטי שגורם לו לבסוף לא להתאבד. וזה באמת מפתיע. כי אומנם
בסיפורים נקודת המפנה תמיד באה בדקה התשעים, אבל במציאות זה
ממש לא ככה. לפני שהאצבע שלו לוחצת סופית על ההדק הוא שומע
פתאום ציוץ. הוא ממקד את מבטו ורואה על הענף שמול החלון קן עם
שתי ביצים וציפור עם נוצות חזה צהובות שדוגרת עליהן, והוא נזכר
בשיר של ביאליק, אפילו שבשיר יש דווקא שלוש ביצים, והוא חושב
על איך שהציפור תדגור על הביצים עד שיצאו מהן גוזלים, ואיך היא
תאכיל את הגוזלים ותגדל אותם באהבה עד שיגדלו ויהפכו בעצמם
לציפורים בוגרות, והוא נזכר איך ההורים שלו גידלו אותו בתור
ילד, והוא חושב גם על זה שבטח לציפורים יש לא פחות בעיות מלבני
אדם, ובכל זאת ציפורים אף פעם לא ילכו ויתקעו לעצמן כדור בראש.
הבחור מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב, הוא כבר מוריד את האקדח
מהרקה ושם אותו בכיס, והוא שם לב שהגשם הפסיק והשמש שהפציעה
מבין העננים יוצרת בשמים קשת מרהיבה, והכל בשביל הסימבוליקה
הבנאלית.
מאותו יום כל בוקר כשהבחור היה קם דבר ראשון הוא היה הולך
לשירותים, אבל דבר שני הוא היה הולך לבדוק מה שלום הקן של
הציפור צהובת החזה, והאם כבר בקעו הגוזלים. הציפור התרגלה לאיש
המשקיף אליה מבעד לחלון, והיתה מצייצת כל בוקר ציוץ עליז.
העצבות שהיתה בת בית אצל אותו בחור החלה לפנות אט אט מקומה
לדיירת חדשה בשם תקווה. ביום שבו בקעו הביצים הוא הרגיש שמחה
שכמותה לא הרגיש כבר הרבה זמן, ואותה סימבוליקה שמסוגלת לגרום
לקשת להפציע מבין העננים זימנה לו באותו יום פגישה מקרית עם
בחורה שבה הוא יתאהב, ולתקופה קצרה אפילו יחשוב שמצא את אהבת
חייו. הגוזלים היו יצורים קטנטנים, פלומתיים וחמודים, ואמם
צהובת החזה לא חסכה במאמצים על מנת לספק להם את כמויות המזון
האדירות שצרך גופם הקטן. הגוזלים הקטנים גדלו וכבר קרב היום
שבו בפעם הראשונה יפרשו את כנפיהם הקטנות וילעגו לכוח המשיכה.
הבחור ידע שבאותו היום יתאדו סופית כל אותם צללים אפלים ששכנו
בשולי תודעתו, ומחשבה זו נסכה בגופו אופטימיות. אבל בוקר אחד
הקיץ הבחור משנתו ובמקום לשמוע ציוץ עליז שמע קולות צחוק
מרושעים וציוצים מפוחדים. הוא רץ לעבר החלון וראה שני ילדים
קטנים מיידים אבנים לעבר הקן. הקן החם שבנתה הציפור לגוזליה
בכל כך הרבה חום ואהבה לא יכל כנגד מטר האבנים שניחת עליו והוא
נפל לרצפה עם שני הגוזלים בתוכו. הציפור צייצה בפאניקה וניסתה
להרחיק את הילדים מהקן המוטל על הרצפה אך ללא הואיל. אחד
הילדים לקח אבן גדולה במיוחד, הרים אותה באוויר והטיח אותה על
הקן השדוד ועל שני הגוזלים שבתוכו. גוזלים שכבר אף פעם לא יזכו
לעוף ולחוש את תחושת הרוח השורקת מתחת לכנפיים. כל המחזה נמשך
לא יותר ממספר שניות, אבל בשביל הבחור שצפה מאובן במחזה מבלי
שיצליח לפתוח את פיו ולצעוק נראה היה כאילו נמשך הדבר שעות.
לפתע הוא התנער מהקיפאון ובחמת זעם רץ לכספת בחדר השינה, נטל
את האקדח, רץ לחלון ורוקן כמעט שלוש מחסניות על שני הילדים
שנפלו מתבוססים בדמם. את הכדור האחרון שנשאר לו הוא ירה לעצמו
ברקה.
כתב בעיתון מפורסם סיקר את האירוע והכין כתבה מרגשת על המטורף
הרצחני שירה בשני ילדים חפים מפשע. היו בכתבה כל המרכיבים של
כתבה טובה: סיפור טראגי על שני ילדים קטנים חפים מפשע, תצלומי
קלוז-אפ בכרומו של ההורים הבוכים, והמטורף שירה - אותה מפלצת
נתעבת חסרת מצפון ולב שקיפדה במחי יד חיים, אותו שטן מעוות
מצויד באקדח יורק אש ומוות, שאצבעו הלוחצת על ההדק ללא רחמים
גדעה תקוות שאיפות וחלומות.
ציפור עם נוצות חזה צהובות דאתה בשמים. היא לא צייצה. כתב
בעיתון מפורסם צעד ברחוב בצעד נמרץ. הוא דיבר בפלאפון. לפתע
הרגיש הכתב משהו רך ולח נוחת על שיער ראשו. הכתב נשא את מבטו
למעלה וגילה שציפור עם נוצות חזה צהובות חרבנה לו על הראש.