13:00 - ורוד

שלום. קוראים לי איציק, ואני עיוור. כלומר, הייתי עיוור. עד
אתמול. עכשיו אני עם תחבושות על העיניים, ואומרים לי שעד מחר
בשעה הזאת אני כבר אוכל לראות. בהתחלה מטושטש, אחר כך, לאט
לאט, יותר ברור. את הראייה שלי איבדתי בגיל מאוד מוקדם,
שנתיים. בעיה גנטית כלשהי גרמה להתדרדרות מהירה של הקרנית,
ומאז אני לא רואה כלום. אבל עכשיו המציאו איזו פרוצדורה
חדשנית, וכל מי שראה פעם, כלומר - כל מי שהמוח שלו למד לראות,
אפילו אם לתקופה קצרה במהלך הילדות, יכול לקבל את הראייה שלו
חזרה. אין לי מושג איך הם עושים את זה, אבל מה זה משנה? מחר
אני אוכל לראות.
אחרי כל-כך הרבה שנים של עיוורון, מתחילים להבין את העולם
בצורה שונה משאר בני-האדם. מתחילים לראות אותו בצורה אחרת.
פעם הייתי בגלידריה, וילד שהיה לפני בתור ביקש את הגלידה
הורודה. פתאום הבנתי שיכול להיות לצבע טעם. כשהגיע תורי ביקשתי
גם אני את הגלידה הורודה. היה שקט במשך דקה ארוכה, ואז המוכר
אמר, בזהירות, "את זה?" אני חייכתי חיוך גדול ואמרתי - "זה
ורוד?", והוא ענה - "כן." "כן, אז את זה," אמרתי.

14:00 - אדום

אני הולך עכשיו בפעם האחרונה בחיים שלי לסרט שאני לא אראה.
השגעון הזה התחיל אצלי לפני כמה שנים - ללכת לסרטים. אמא שלי
הייתה משתגעת למה אני הולך לסרט אם אני לא יכול לראות כלום,
אבל אחי הגדול תמיד היה אומר לה שהיא לא צריכה להתערב. היינו
הולכים תמיד רק לאולמות עם מערכות דולבי סראונד טובות, ורק כמה
שבועות אחרי שהסרט התחיל להציג, כדי שצחי, זה אחי, יוכל לדבר
איתי ולהסביר לי מה קורה אם יש קטעים ארוכים בלי דיבור. הייתי
שואל אותו על הכל - מה הצבע של המושב בקולנוע, מה מצוייר על
הקרטון של הפופקורן, איזה חולצה לובש הגיבור - הכל. עכשיו
אנחנו הולכים לאיזה סרט של דיסני. הצגה יומית, דיבוב לעברית.
אני לא כל-כך אוהב את הדיבוב בישראל, אבל עם כל השירים בסרטים
שלהם, קשה לי לפעמים לעקוב אחרי האנגלית, אז אני מעדיף כבר את
הגרסה המדובבת. בבתי קולנוע, כך מספר לי אחי, המושבים תמיד
אדומים. זה גם הריח שיש להם - ריח אדום כזה, של איזו אמא
שיושבת לידי עם ליפסטיק ובושם חזק מידי, וילד צווחן שמטפטף
קטשופ מהנקניקיה שלו על החולצה. אני אוהב ללכת לקולנוע, ואני
לא יכול לחכות לראות איך הוא נראה באמת.

16:00 - ירוק

אחרי הסרט אנחנו הולכים לארוחת צהריים. אני כל-כך מתרגש מכך
שזאת ארוחת הצהריים העיוורת האחרונה שלי, שכל מה שאני אוכל זה
סלט ירקות, עם קצת רוטב. לסלט יש טעם ירוק, את זה אני יודע, כי
תמיד מדברים על "ירקות ירוקים". בכלל, יש קשר הרי בין המילה
"ירק" לבין המילה "ירוק", אז זה הטעם השל הצבע הזה. אני גומר
את הסלט שלי מהר מהר ומחכה שגם צחי יגמור לאכול. צחי הוא קצת
שמן, והוא אוכל הרבה יותר ממני, מה גם שהוא בכלל לא מתרגש.
בשבילו זה עוד יום. הוא לא יודע כמה שהיום הזה מדהים בשבילי.
אני נפרד מכל מה שאני מכיר. מחר, אני נולד מחדש. איש אחר
לגמרי, שמבין הכל בצורה שונה לגמרי. צחי משלם את החשבון,
ואנחנו יוצאים החוצה, לפארק, לשבת על הדשא ולדבר. צחי עוד פעם
מתאר לי הכל, מספר לי על הילדים שמשחקים לא רחוק מאיתנו, על
הכדור שלהם, על העצים שמסביבנו. אחר כך הוא מספר לי על גלית,
החברה שלו, ואנחנו מדברים קצת עליה. הוא אוהב אותה נורא, הוא
סיפר לי, והם חושבים להתחתן. הוא אמר לי שהוא נורא שמח שאני
אוכל לראות אותו בחתונה שלו. הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אעמוד
שם, מתחת לחופה, לידו, יחד עם אבא ואמא וגלית וההורים שלה.
אולי הוא בכל זאת מתרגש היום.
כדור פוגע לי בראש. אני מתקפל קדימה ואוחז באחורי ראשי. צחי
מתחיל לצעוק על הילדים ששיחקו בכדור, ואני אומר לו שזה בסדר,
ושזה לא כאב. אחד הילדים מתקרב אלינו ושואל אותי אם כואב לי.
אני אומר לו שאני בסדר. הוא שואל אותי מה זה התחבושת הזאת על
העיניים שלי. אני מספר לו שזה כדי שאני לא אשרוף אנשים על עיני
הלייזר שלי. הוא צוחק ואומר שאני שקרן, וגם אני צוחק. אחרי זה
הוא הולך משם, וצחי נעמד לידי ומלטף לי את הראש במקום שם פגע
הכדור. "אתה בסדר, איציק?" "בסדר גמור, צחי. בסדר גמור."

19:00 - שחור

הערב הוא קר. זאת ההרגשה של שחור - שחור זה קר. למרות שצחי פעם
אמר לי שהסיבה שהחולצה שלי נעשתה חמה כל-כך בשמש, זה בגלל שהיא
שחורה. אני עדיין לא מבין את זה - שחור, עבורי, זה קר. לא יכול
להיות שמשהו יהיה חם בגלל שהוא שחור. משהו בזה לא בסדר.
אז עכשיו אני לובש את הפיג'מה שלי, ונכנס למיטה ומתכסה טוב
טוב. בדרך כלל אני נשאר ער עד הרבה יותר מאוחר, אני שומע את
החדשות, ולפעמים נשאר לשמוע ציפורי לילה בגלי צה"ל. היום אני
רוצה ללכת לישון כמה שיותר מוקדם. כמה יותר מוקדם אני הולך
לישון, ככה יותר מהר יבוא מחר. התחבושות כבר מתחילות לגרד לי.

5:00 - צהוב

מוקדם בבוקר כבר הייתי ער. כמה אפשר לישון כשבבטן יש פרפרים?
עליתי לגג של הבניין שלנו, ועמדתי עם הפנים לשמש. את השמש קל
להרגיש, ואי אפשר לטעות לגביה. אם יש צבע אחד שאני בטוח שאני
יודע איך הוא יהיה - זה הצבע של השמש. כל תא בעור שלי מכיר את
הצבע הזה, ואין צבע שאני אוהב יותר. אני עומד כך עם הפנים אל
השמש, החום שלה מתערבב בקרירות של רוח הבוקר. הידיים שלי
משתלבות זו בזו, הצוואר שלי נמתח למעלה וקדימה, לכיוון השמש.
ככה צחי מוצא אותי, עומד שם, כמו פרח - לא רואה את השמש, אבל
יודע בדיוק איפה היא, ורוצה לראות אותה. כל-כך רוצה לראות
אותה.

10:00 - כחול

אחרי שצחי מוצא אותי על הגג, אנחנו יורדים למטה ונכנסים לאוטו
שלו. עוד שעתיים אנחנו צריכים להיות בבית-החולים, ואמא שלי
מזהירה אותנו שלא נאחר בשום פנים ואופן. צחי אומר לה שלא תדאג,
ואנחנו נוסעים. לים. מאז שהייתי ילד קטן אהבתי את המשחק בחול
על הים. אהבתי לרוץ אל תוך המים עד הם מגיעים לגובה החזה, ואז
צחי תמיד היה תופס אותי ומניף אותי למעלה בדיוק כשהיה מגיע גל,
והייתי מרגיש אותו מתנפץ לי על החזה, ומרגיש הילד הכי חזק
בעולם.
אנחנו יוצאים מהמכונית ומתחילים לרדת לחוף. בקצה המדרגות אני
עוצר ומוריד את הנעליים ואת הגרביים, מקפל את המכנסיים למעלה,
ומתחיל ללכת עם הנעליים ביד אחת, והיד של צחי ביד השניה. יחד
אנחנו צועדים על החול הלוהט לכיוון המים המלוחים והקרים.
בזהירות בזהירות אנחנו נכנסים למים, שריטה ישנה מתחילה לצרוב
מהמלח, אבל אנחנו ממשיכים להכנס. המים כבר מגיעים לגובה
הברכיים שלי, ואני מבקש מצחי לעצור, כדי שלא ארטיב את
המכנסיים, אבל הוא אומר לי לא לדבר שטויות. הוא לוקח את
הנעליים מהידיים שלי וזורק אותם רחוק - אל החוף, הוא אומר לי.
הוא אומר שהן לא נרטבו בכלל, ושאני לא אדאג, ושיהיה בסדר. הוא
מחבק אותי מאחור ומשלב את הידיים שלי על החזה, והולך יחד איתי
קדימה. "אתה סומך עלי?" הוא שואל אותי. "בטח," אני עונה. יחד
אנחנו נכנסים עוד ועוד פנימה. אנחנו עוצרים לרגע להסתגל כשהמים
מגיעים לגובה הביצים, ושנינו צוחקים ביחד. וממשיכים קדימה -
גובה הפופיק, הבטן, החזה, ועוד מעט כבר הכתפיים. ואז צחי לופת
אותי מתחת לבית השחי ומניף אותי חזק למעלה, ואני מרגיש את הגל
מתנפץ לי על החזה, ואני מרגיש מאושר - אני האדם הכי חזק בעולם,
ושום פגם גנטי לא יעצור אותי!

12:00 - לבן

רטובים לגמרי, אבל צוחקים כל הדרך, אני וצחי מגיעים לבית
החולים. אני בלי חולצה, עטוף במגבת, נכנס על נעלי הרטובות
ומכנסי ספוגות המים, אל תוך חדר הרופא. אני מחייך בשקט, ויודע
שהוא מסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. "היינו בים," צחי אומר
בסוף. "הבנתי," אומר הרופא, ואני מרגיש את החיוך שלו בקולו.
אני מרגיש את ידו של הרופא אוחזת בידי. "בוא, איציק. בוא ניתן
לך לראות את העולם שוב."
אנחנו נכנסים לחדר הטיפולים, ומזריקים לי איזה חומר הרדמה, כדי
שלעיניים שלי יהיה יותר זמן להסתגל לאור. לילה טוב. כשאני
אתעורר - אני כבר אוכל לראות.

13:00 - שקוף

לבסוף אני פוקח את העיניים. אני רואה מעלי תקרה, ואז אני רואה
מעלי פרצוף. "איציק? אתה רואה אותי?" הכל מטושטש כל-כך, אבל
אני יכול להבחין בצבעים - הלבן של התקרה, הכחול של העיניים של
הרופא, השחור של השיער שלו, האדום של הלשון בתוך הפה שלו,
הצהוב של השיניים, הורוד של השפתיים, הירוק של החלוק שלו. אני
ממצמץ פעם, ופעמיים. הוא עדיין שם. "איציק?" הוא שואל שוב.
"כן?" אני עונה. "אתה רואה אותי?", הוא שואל, ואני עונה - "אני
חושב שכן." הוא מחייך. "דוקטור?" אני אומר. "מה?" "יש פה חלון
איפשהו?" אני שואל אותו בקול חלש. אני מרגיש את הזרוע שלו על
הגב שלי, תומכת בי, מרימה אותי. אני נשען עליו, עדיין מותש מסם
ההרדמה, וצועד בצעד איטי אל עבר קיר מרוחק ומטושטש. ככל שאנחנו
מתקרבים הפרטים נעשים ברורים יותר ויותר. בסוף אנחנו מגיעים עד
לחלון, ואני משעין את ידי ואת מצחי על הזכוכית הקרה, ומסתכל
החוצה.
שלום עולם.