'איזה קטע, נחש מה?', 'אווו, מה אתה רוצה עכשיו, תן לישון יא
עכברון מהחמ"ל.  אני עושה עכשיו 8X16, כלומר שש עשרה שעות
מנוחה לאחר שמונה שעות שמירה מגעילה, אז תעזוב אותי בשקט'.
'לא, תקשיב שנייה בשקט, קרה משהו ואתה צריך...'.  יו איך אני
שונא את זה, אני מסוגל לרתוח מישהו עכשיו.  אם יש סיוט שהוא
הכי נוראי שיכול לקרות זה, כשאומרים לך שאתה הולך לגן עדן אם
תמות עכשיו, ואז אחרי שכבר אבוד לך, אתה מוצא את עצמך
בגיהינום, וזה בערך אותו הדבר, הייתי אמור לנוח שש עשרה שעות,
אשליות.  ועוד אחריי שלושה שבועות שהמושג X8,8 ניצרב לך במוח
כמו, ואולי זה לא הכי נעים להגיד, המספרים האישיים מהשואה.  

לעמוד בעמדה קצת אחריי סוף העולם שמונה שעות, לבד לגמרי, יכול
להיות דיי משעמם, כל-כך משעמם, שאתה נכנס עמוק מאוד לעולם
האבסטרקטי של התת-מודע, ואתה כבר לא כל-כך מודע למה שקורה
מסביבך.  
אז התחלתי לקרוא במהלך השמירות, לא שזה מותר, זה נוגד כל נוהל
שמירה שהסבירו לנו, אבל אתה יוצא שפוי יותר לאחר שמונה שעות
קריאה, מאשר שמונה שעות של חפירה בנבכיי מוחי המתנוון כתוצאה
מהשקט הנוראי שסובב אותי.  הספקתי אפילו לקרוא במשמרת אחת את
כל סיפור "עלובי החיים", שזה דיי מרשים יחסית לבן-אדם שלא קרא
כל-כך לפני שהוא הגיע לגיהינום שקוראים לו פה - צה"ל.  לאחר
שלושה שבועות רצופים אני בהחלט יכול להגיד שהייתי בעמדה הזאת
כעת יותר משהייתי בבית בחצי שנה האחרונה, דיי פתטי לדעתי.  
אז אני יורד מהשמירה, וכל פעם, אבל כל פעם, המפקד שלי, שאני
מעריכו עד מאוד, מוציא לנו איזו מטלה אחרת, כדי שאנחנו,
לדאגתו, לא נתנוון במוצב הזה, דברים כמו לנקות שירותים, חדרים,
מטבח, סתם שטח אדמה, עמדה.  ולאחר כל זה, הוא עוד מעיז להגיד
לי, שלמרות שאנחנו נטחנים כמו בשר קצוץ פה, עדיין צריך לשמור
על איכות חיים, לראות סרט, לקרוא ספר, לשמור על היגיינה.  
היום אני במצב כזה, שכבר קראתי איזה שלושים ספרים, ראיתי את כל
סרטיי הווידאו במועדון שלנו, וה"יס" כבר נישרף מזמן איכשהו.
לפני זמן מה חשבתי שכל זה חסר טעם, אבל עדיין הקפדתי לשמור על
איכות חיים.  
יום אחד שניים מ"עלוביי החיים" שלא הקפידו על כך בכלל, פשוט
השתגעו, והחלו לרוץ עירומים במוצב ולצרוח "אני צנחן גאה",
ולירות באוויר כמה צרורות.  כל הקטע הפחיד אותי לאללה, אם אני
אשתגע, אני אקבל פרופיל 24 ואצא לגימלים לאיזה חצי שנה, זה
יהיה נחמד.  אבל בכל פעם שהמחשבה עולה בראשי יש משהו בפנים
המונע ממני לעשות זאת, אני פשוט לא מסוגל לעשות את זה, שחבריי
ייטחנו עוד יותר, ובסוף נשבור איזה שיא של מספר האנשים הגבוהה
ביותר שיצאו מהפלוגה על גימלים, זה יעשה שם רע לחיל הטוב
בצה"ל.

אצלנו בחבר'ה אנחנו מנסים להעלות כל מיני פתרונות יצירתיים
למצב בו אנו נמצאים, או יותר נכון להגיד, 'שקועים בחרא הכי
מסריח שמשהו ביקום יכל להפיק'.  חשבנו על איזה פתרון, שאולי
נעלה את כל המוצב באש ואז לא נישאר לשמור פה יותר, אבל שניה
לאחר מכן ההגיון התחיל לעבוד, והגענו למסקנה הפשוטה, שמן הסתם
כולנו נישלח לכלא על השחתת רכוש צה"לי, זה לא ייתן כלום.  עוד
פתרון עלה, שאנחנו יכולים לגייס משלחת של מתנדבות משוודיה, הן
יבואו לסייע לנו בשמירות, רק נצטרך ללמד אותן לירות בנשק וזה
הכל, זה בוודאי יקל עלינו במעמסת השמירות.
התחלנו לברר את העניין ואפילו שוחחנו עם כמה נציגים בשגרירות
ועם 'האגודה למלחמה בשביזות', שהוקמה לאחרונה ע"י מספר הורים
מודאגים, החוששים לחיי ילדיהם הנוטים בזמן האחרון להתאבד.  הם
היו יותר ממוכנים לעזור לנו, והצליחו לשוחח גם כן עם כמה
מהשגרירויות.  
לבסוף ההצלחה באה, השגנו משלחת של כ-20 מתנדבות, המוכנות להגיע
ולתרום לנו במלחמה בשביזות.  ברגע האחרון, ממש לאחר שכבר הכנו
את השלטים, העמדות, החדרים, האוכל, הקפה השחור, הסמים, ניזכר
המ"פ שתומך בנו מאוד מתוך רכבו המשוריין כשהוא עובר בעמדות,
כשבחוץ שלושים וחמש מעלות צלסיוס והוא בפנים מתחמם בטמפרטורה
שלא עולה על 22 מעלות, להודיע כי דבר כזה לא יעלה על הדעת
ובקיצור 'אין מצב', אלה היו מלותיו האחרונות לפני שהוא טס
לחופשה ביוון, כי הוא הריי בקבע, וזו פריבלגיה.  בכל אופן,
נשארנו כאן, לבד, בעמדה, לעוד שמונה שעות נהדרות.  
לאחר מספר שבועות הודיעו לנו כי אנחנו עוזבים, יורדים מהקו
ישירות לאימון. המג"ד דיבר על כך שאין זמן, וצריך לנצל הזדמנות
זו, כל דקה צריכה להיות מושקעת באימונים, וזה אומר כמובן, שאין
חופשות או משהו כזה, ושלא נדאג, בקו הבא בחברון - עיר האבות,
נוכל לנוח, כן, בטוח.

אני כותב לכם את הקטע הנ"ל, לאחר שכבר עברנו לחברון.  אני
בהחלט יכול להגיד כעת כי אני מכיר את כל העמדות, את הבטונדות
שלהם, את גרגריי החול ביניהם, את העכברושים המתגוררים כאן,
היתושים, החיידקים, בקיצור, את כולם.  אז נתראה בבית המשוגעים.
 
                                          כתב: אחרון "עלובי
החיים"..