"לאן אתה הולך?" שאלת אותי...
לא עניתי לך רק שלחתי סימן מגונה לעברך, אבל לא התכוונתי אליו
פשוט הייתי מסומם מכאב ואדרנלין של פחד וחששות.
לא יכולתי להביט אחורה לכיוונך משהו החזיק לי את הראש וגרם לי
לרוץ בתוך שדה פורח של חול חום ואבנים שחורות, לא שמעתי כלום
חוץ מנשימתי וחצץ נמעך תחת רגלי, תחת נעליי הכבדות.

נעצרתי לגדותיו של נחל אכזב שלא זרמו בו מים אבל היה יפה כנווה
מדבר ירוק ופורח.
ורק שעיניי התמלאו בדמעות מליחות פרצו השמיים בבכי.
וכשבכו השמיים עיניי התייבשו וקור מקולל פצע את גופי, דמי ניגר
על אדמת המדבר ורק אז חזרה נשמתי.
"השטן לא הלך הוא רק נתן לי עוד זמן" אמרתי תודה בליבי.
אז עמדתי איתן כמו ארז הלבנון כבשלולית דמי הייתי.
ושוב מצאתי את עצמי רץ בחזרה אלייך והפעם לא בין אבנים שחורות
וחול חום אלא בין וורדים אדומים כדם שחצבו בעורי נהרות, וכשדמי
התערבב באודם הוורד חדל ליבי מלכאוב
וידעתי שרק אותך אוהב ואקריב בשבילך הכל.
אז מה היה בי? ומה היה בך? שגרם לך אותי לאהוב?

ולא שכחתי שהשטן לא הלך וידעתי שיחזור, אבל הפעם את נשמתי הוא
לא לקח... הוא נשך את ליבי מלא הקור.
ואותך, אותך הוא רצה יותר מהכל.
ואני, הוא רק נתן לי לראות ולסבול.