אחרי חווית ההתבהרות שעברתי, החלטתי,  שאני צריכה לסגור דברים
עם עצמי, ועם בר.
"היי, בר אני ממש מצטערת על כל מה שקרה, אני יכולה להבין אם
אתה כועס עלי..  אני יודעת שלא הייתי בסדר...  תתקשר אלי
לפלאפון שאתה שומע את זה, אני הולכת למחויבות אישית. נדבר כבר
שם... אני בפלאפון שלי"
יצאתי למחויבות האישית, המקום היחידי שאני עוד תורמת איכשהו
בעולם הזה, לאנשים..
עולה במדרגות הבניין לקומה השלישית, בחדר הישיבות הגדול עוברים
הילדים החדשים את הקורס שאני עברתי שנה שעברה, אני חושבת
ומתיישבת על הכיסא, הלוואי שבר יתקשר ויעביר לי את הזמן..אני
מדליקה את ה"ווקמן".. שלפתע נפתחת הדלת ונכנס נער עם תיק גדול,
בביישנות הוא מסתכל לתוך החדר, ואומר שלום.
"למה את לא בפנים? את לא במתנדבת פה?" הוא אמר בקול נמוך,
כאילו מפחד מהתשובה שלי
"לא"
"אה, טוב" הוא חייך, והסתלק.
"שלום, אני שלומית, את אניה?" אומרת אישה שנראית כמו מישהי בת
26,
"כן, אז את שלומית? זאת הפעם הראשונה שאני פה.."
"נכון, אני יודעת, את מתרגשת? את מפחדת מהשיחה הראשונה?" היא
מתחילה ללכת "בואי נלך לחדר שלנו"
"אה אני לא ממש מתרגשת... כאילו טיפה מפחדת מהשיחה הראשונה"
הגענו לחדר, והוא היה שם, חיכה.
"אניה תכירי, זה צבי... צבי זאת אניה"
"אני חושב שכבר הכרנו, פחות או יותר, למה לא אמרת שאת קשבת?"
הוא שואל בעדינות
"אה, לא הבנתי אותך" אני מתחמקת
"טוב..." "שלומית, הבאתי לך את התמונות מהחתונה!!" הוא אומר
בהתלהבות לא מוסתרת.
"מה באמת? כבר הגיעו? לי זה לקח חצי שנה עד שהם פותחו"
"כן, אנחנו מכירים את הצלם, אז הוא סידר לנו את זה מהר"
והוא אומר ומתיישב על אחד הכיסאות, מוציא אלבום עץ ומגיש אותו
לשלומית
"רוצה לראות גם?" הוא שואל אותי
"סבבה" והוא נותן לי אלבום עץ,
פתחתי את האלבום, בפנים ראיתי אנשים מחויכים, יכולתי לראות את
האושר דרך התמונות, לראות איך זה להיות מאושר, אני חושבת
לעצמי... למה בחתונה של אחותי אבא ישב בצד עצוב, אמא בכלל לא
הגיעה, חשבה שזה לא מתאים... אחרי הכל מרינה היא לא הבת של
אמא.
שאני מדפדפת באלבום ורואה תמונות של החתן והכלה, והם מאושרים,
מאוהבים.. וזה הזכיר לי כל כך את בר, דמיינתי אותו כחתן, ואותי
הכלה, ואנחנו שמחים ומאושרים.
"רוצה לראות את האלבום השני?" יוצאת מהחלום, ורואה שעברתי כבר
על כל התמונות..
"לא נראה לי שזה מעניין אותה" הוא אומר לשלומית
"לא דווקא נחמד, וזה לא שיש משהו יותר מעניין לעשות" אני עונה
בחוסר התלהבות..
למרות שדווקא מאוד רציתי לחזור לחלום שלי.. ולחזור לדמיין אותי
ואותו, מאושרים, חוגגים את אהבתנו, בלי משחקים, בלי שיגעונות.
ואז חשבתי לעצמי, שראיתי את הכלה מסתכלת על בעלה הטרי, עם
עיניים רעבות לאהבה, התמונה הזאת גרמה לי להבין, שלי אין את
המבט הזה, אני לא מאוהבת.. לפני שבכלל התחלתי לעכל את הממצא
החדש העירו אותי.
"יש לך פלאפון" צבי אמר בקול מופתע "לא שמת לב??"
"אה כן, לא שמתי לב... הייתי מרוכזת בתמונות"  "הלו?"
"היי אניה, קיבלתי את ההודעה שלך, רצית משהו?" הסתכלתי על
שולמית וצבי, לראות אם זה מעניין מישהו בכלל, אבל הם כבר מזמן
דיברו על החתונה.
"אה, כן, אנחנו צריכים לדבר על מה שקורה בינינו, אני לא
כועסת.. אני לא חושבת שבאמת כדאי שניקח הפסקה, הייתי
עצבנית.."
"יופי! כי אני לא יכול להעביר יום אחד בלעדייך" אני מסתכלת על
צבי, לא נראה שהוא מתעניין, גם שלומית לא ממש מקשיבה לשיחה..
צבי נראה שמח כל כך, אני כל כך רוצה להיות שמחה...
"אתה יודע גם לי זה לא היה קל... דיברת עם יובל?"
"כן, כאילו כלום לא קרה.."
"אבל כן קרה משהו! הוא ירד לך!" אני מגבירה את הקול, לזכות
בקצת צומת לב. "תודה אתה דו מיני!"
"לא אני לא! את יודעת שאני לא, אני לא נמשך לבנים בכלל! וחוץ
מזה אני אוהב אותך."
"טוב, אני חייבת לסיים, יש לי פה מחויבות אישית... נדבר"
"טוב ביי - ואני לא דו מיני!!!"
"מה שתגיד" ומנתקת.
צבי מסתכל עלי במבט מוזר,"מי דו מיני?"
"ידיד טוב שלי, חבר שלו ירד לו, והוא לא מודה שהוא דו מיני!"
"טוב" הוא עונה בקול נרתע
"לא " הוא עונה ומנסה להחליף נושא "מה זה השרשרת הזאת?"
"זה לא הסמל של השטן?"
"לא, זה סמל של מכשפות, יש 2 סוגים, הסוג שלי זה המכשפות
הטובות, והסמל שהוא הפוך זה למכשפות רעות"
"מכשפות?" אמרה שלומית בדאגה, "את מכשפה?"
אני וצבי הסתכלנו עליה בחיוך כזה של "נראה לך"...
"מה פתאום" הוא אומר
"לא, זה סתאם סמל יפה, את לא חושבת?" אני מסבירה...
"אה, כבר דאגתי, כן זה נחמד"
"אז את מאמינה בכל הדברים האלו, שטן, אלוהים, מכשפות, על טבעי
וכזה?" הוא שואל
"אני מאמינה שיש גלגול נשמות, בטח גם יש אלוהים, אבל לא דווקא
האלוהים של היהודים."
"אני חושב שזה טיפה מופרח, כאילו גלגול נשמות? לדעתי זה טיפה
מוזר, שאתה מת, אתה מת וזהו, אין לך המשכיות"
"אתה חושב שאתה מת, וזהו? אין כלום? אני חושבת שזה טיפה לא
הגיוני, לכל אחד מגיעה הזדמנות שניה, אתה לא חושב?"
"מה זאת אומרת?"
"כל בן אדם שמת, הנשמה שלו עוברת למקום לגוף אחד, ככה לומדים
דברים חדשים, בגלל זה יש הרבה ילדים חכמים, נולדים עם חוכמה
טבעית, כל אחד שעשה משהו לא בסדר, נגיד אנסים, בגלגול הבא
יאנסו, ככה הם ילמדו את הלקח שלהם, ולא יעשו את זה יותר." הוא
הסתכל על שלומית וחייך חיוך מלגלג
"אז מה שאת אומרת, שבסוף לא יהיו יותר אנסים, רוצחים, גנבים,
ואנשים רעים, זה עולם אוטופי את לא חושבת? זה נראה לך הגיוני?"
הוא אומר בלגלוג גלוי "חוץ מזה את אומרת שיש מספר מוגבל של
נשמות בעולם, זה לא הגיוני, הרי מספר האנשים בעולם רק הולך
וגדל, אז מאיפה כל הנשמות האלו הגיעו?"
"נשמות יכולות להתפצל, חוץ מזה, אני לא מומחית, היום אני לא
מתעסקת עם זה יותר, פעם הייתי יותר מעורבת בנושא..." הוא
התאכזב,
"טוב... בסדר"
"אז מה הסיפור עם בר?" שואלת שלומית
"זה סיפור מסובך..." אני מתחמקת
אבל היא מתעקשת, "לא הבנתי, אתם חברים, אתם ידידים?"
"באמצע..." אני לא מנדבת פרטים.
הטלפון צלצל וצבי ענה,
"נמע"ן (נוער מדבר עם נוער) שלום מדבר אייל" הוא ענה בקול
מפוחד
הוא מסתכל על שולמית ולוחש, "לא אומרים כלום"
"אני פה אתה יכול לדבר" צבי לוקח דף ורושם לי, 'זאת נערה היא
אומרת שהיא מתביישת'
"אני מבין, אין צורך להתבייש, את לא חייבת להזדהות.. אני פה
בשבילך"
"אני מבין, זה בסדר... קחי את הזמן... יש לנו את כל הזמן
שבעולם, לאט לאט", 'אבא שלה מרביץ לה'
"זה בסדר לבכות" הוא אומר בקול מנחם, יכולתי לראות בעיניים
שלו, שעצוב לו בגללה, שהוא יכול לחוש את הכאב שלה, כאילו הם
אותו בן אדם.
"כמה זמן הוא עושה לך את זה?", 'הוא מרביץ לה מאז שאמא שלה
נפטרה, הוא פוטר מהעבודה עכשיו הוא כל הזמן שותה, והוא חוזר
מהעבודה שיכור וישר מתחיל להכות אותה'
"איך את מרגישה עם זה?"
"זה בסדר להרגיש ככה, אין לו שום זכות לגעת בך.. את חזקה מזה"
'הוא התעלל בה מינית'
הסתכלתי לתוך הטלפון, והייתי המומה, חשבתי שהסיפור חיים שלי
קשה, חשבתי שמה שעובר עלי זה סיוט, אני נשענת על הכיסא, חסרת
עונים, טוב שלא אני עניתי... מעניין מה עובר לו בראש... נשענתי
על הכיסא, הסתכלתי על הקיר, ועל כל הכתובות שהיו תלויות על
הקיר... על הקיר הלבן, שהוכחתם בכל מיני סיפורים קשים של כל
מיני נערים, שהחיים שלהם, בקושי התחילו, הם רק בגילי, והם
צריכים להכיר את החיים, וכמה שהם מסריחים.  ראיתי את שלומית
עוזרת לצבי, כותבת לו מה להגיד, רעיונות. ואני יושבת, חסרת
ישא.
כל כך שנאתי את עצמי באותם הרגעים, פתאום כל הבעיות שלי היו
כלום, אפילו בר נשכח. כל מה שיכולתי לראות, זה איך שצבי עומד
מול נערה, עם כל כך הרבה בעיות, ולא נשבר.
לא יכולתי להישאר, קמתי ויצאתי בסערה מהחדר. צבי ושלומית אפילו
לא הסתכלו לעברי, לראות מה איתי, ולמה אני יוצאת ככה מהחדר.
נכנסתי לשירותים, ובכיתי.
זמן ארוך עבר, ופתאום שמעתי נקישה על הדלת.
"אניה, הכל בסדר?" זאת הייתה שלומית
"כן, כן... הכל בסדר..." אני אומרת ומנגבת מהר את הדמעות, "אני
עוד שניה חוזרת" פתחתי את הדלת, בתקווה למצוא אותה שם, לראות
את פניה היפות, כל כך קיוויתי למצוא אותה שם... שתנחם אותי.
אבל היא כבר לא הייתה שם, שטפתי את הפנים, וחזרתי לחדר, צבי
עדיין דיבר בטלפון, והשמש מזמן שקעה.
"יש לך עוד משפחה שאת יכולה לגור שם לכמה זמן, עד שיטפלו בזה?"
הוא הבחין בי, וחייך, חיוך נעים.
'היא הולכת להתלונן במשטרה עליו'  הוא רשם לי, וחייך בנימוס,
'הכל בסדר?'
'כן' הוא הסתכל עלי, וחזר לכיסא.
"מחר אני לא אהיה פה, אבל יהיה פה קשב אחר שישמח לדבר איתך!"
"היא ניתקה לי" הוא משפיל את הפנים.. "אני לא מאמין שהיא
ניתקה" הוא ניגב את הדמעה שפרצה..
"אל תדאג, עשית את מה שיכולת, עכשיו הכל תלוי בה.. אם היא תלך
להתלונן או לא, זה כבר בידיים שלה"
"כן" הוא קם ובורח החוצה, כשלומית אחריו, בחוץ שמעתי אותם
מדברים. ואני חשבתי רק שמזל שלא עניתי אני לטלפון.
"הלו?" "אה היי אמא" אמא התקשרה אלי
"היי אניה... את יודעת איזה יום היום?"
"לא... אבל תזכירי לי?"
"זה היומולדת של אבא... את באה? אנחנו חוגגים לו..."
"אמא אני שונאת אותו! לא אכפת לי, שיהיה כבר בן 100 וסנילי,
שימות כבר!!"
שמעתי את אמא בוכה "מתי תשלימי איתו?!? אני רוצה שאת תבואי!"
היא התעקשה בקול מסכן
"טוב בסדר! אני באה ל5 דקות ואני הולכת! ביי!"
לפני שהיא הספיקה להוסיף מילה, ניתקתי
בדיוק שלומית וצבי חזרו, "טוב, צריך לסגור פה..." היא אמרה
"את צריכה שאני אסיע אותך? יש לי פה אוטו...", "גם ככה אני
לוקח את שלומית הביתה"
"טוב... יופי תחסוך לי את באוטובוס". "אה, כן... תודה"
שלומית סגרה את האורות והזמינה אותנו לצאת.
"טוב נגמרה המשמרת... בואו"
"צבי ואני מחליפים מבטים, ויוצאים, שומעים את הדלת ננעלת
וממשיכים ללכת, אבל שלומית השיגה אותנו והזמינה את המעלית,
עמדנו בתוך המעלית, ששררה בה שתיקת מוות, כאילו מישהו עומד
למות, ולאף אחד לא נעים להגיד כלום, כאילו מתאבלים.  רציתי
לצרוח, להעיר אותם... אבל, גם אני אבלה.
נכנסנו למכונית, ושלומית מיהרה לשבת מקדימה - ליד צבי.
"זה בסדר" אני אומרת, "אני אשב מאחורה".
פותחת את הדלת האחורית ומתיישבת." אולי אתם רוצים שאני אשב
בבגאג'?" והם הסתכלו עלי וחייכו
באוטו הם דיברו, והתעלמו ממני, כאילו אני בכלל לא שם, מידי פעם
צבי זרק מבט דרך המראה האחורית, אבל אז הבנתי שזה בכלל היה על
הכביש, ולא עלי.
המכונית נעצרה "טוב, צבי, תודה רבה, נדבר כבר ונקבע משמרת."
"אין בעיה... ביי... ד"ש לבעלך!"
"אניה, את רוצה לשבת מקדימה?" סוף סוף טיפה יחס, אני חושבת,
ועוברת לכיסא הקדמי.
"ביי אניה... גם איתך אני אדבר כבר בטלפון" היא נפרדה לשלום.
הסתכלתי על צבי, שהיה נבוך, מעצם הישיבה שלי לידו. "לא היית
חייבת לשבת לידי, זה בסדר..." הוא גמגם.
אחרי מספר דקות של שתיקה מביכה, הוא פלט "אז מה הסיפור איתך
ועם בר, ככה קוראים לו? לא?"
"כן, בר..." עניתי,
"מה אתם? ידידים? חברים?"
"זה לא ברור, זה לא מוגדר, כמו שאני אוהבת, אני לא אוהבת
הגדרות".
"אי אפשר להגדיר כל דבר בחיים, אני לא אוהבת אותו, אבל הוא
אוהב אותי, זה לא קשר מחייב, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה עם
מי שאני רוצה. לא רוצה קשר רציני. גם הוא יכול לעשות מה שהוא
רוצה, אני לא קושרת אותו."
"זה מוזר לי שאת מדברת ככה, בדרך כלל בנים הם אלו שלא רוצים
מחויבות, שרוצים לעשות מה שבראש שלהם. אני דווקא מחפש קשרים
רציניים, אין בי שום רצון לסתאם קטעים, זה פשוט לא אני".
הוא אמר בגאווה. ואני חשבתי, כן, בטח... אבל שתקתי, אולי כי
קנאתי, אולי כי סתאם לא היה לי מה להגיד.
הוא ירד לכביש המהיר, "אל תשכחי להגיד לי מתי לצאת"
"אוי, שכחתי, לאבא שלי יש יומולדת היום איזה סיוט, אני לא
סובלת אותו, ואני צריכה "לחגוג" לו יום הולדת."
"הוא עד כדי כך נורא? כאילו גם אני לפעמים כועס על אבא שלי,
אבל עד כדי כך? מה הוא עשה לך?"
"נתחיל בזה שהוא בכלל ילד אותי! שהוא בכלל הביא אותי לעולם"
הוא גיחך
"חוץ מזה שהוא ממש מגעיל, אני לא סובלת אותו, הוא מתייחס אלינו
כמו לזבל."
"אלינו?"
"אלי ואל אמא..."
"מה הוא עושה שכל כך נורא? הוא אלים?"
"לא, פשוט מתעלל בנו נפשית... כל הזמן מזכיר את אישתו
לשעבר..."
"אישתו לשעבר? הוא גרוש כאילו?"
"לא, אישתו מתה..." צבי עשה פרצוף עצוב,
"טוב הנה, סע לפה"
צבי מדליק את הרדיו, ובדיוק התנגן לו "שיר עצוב" של אביב גפן,
וצבי ממש שמח,
"וואי אני אוהב את אביב, שיר ממש יפה, את לא חושבת?"
"כן, אני ממש אוהבת אותו, ידיד שלי נתן לי את האוסף, אני ממש
אוהבת..."
"כן, שירים מדהימים, עוד שבועיים שלוש יוצא הדיסק החדש..."
"הנה, אני גרה פה..." הוא עוצר את האוטו, חשב שאני יורדת.
"עצה שלי, אל תבקשי חתימה ממנו, הוא ממש מגעיל לאנשים שבאים
ומבקשים ממנו חתימה.."
"מה באמת? דווקא אני חושבת שהוא בן אדם ממש טוב,לפי השירים שלו
לפחות..."
"טוב, אז אני" לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט הטלפון שלי
צלצל.
"הלו, כן אמא?" צבי כיבה את המנוע, ידע שזה יהיה ארוך.
אניה, איפה את? את עולה?"
"לא! אמרתי לך שאני באה עוד כמה דקות, אל תנג'סי לי!"
"אבל אניה, אני מחכה לך! מתי את חוזרת?" היא התחילה לבכות
"יו אמא... די להיות קרצייה, אמרתי לך, שאני אעלה אני אעלה...
זה לא יעזור אם תבכי לי עכשיו! חוץ מזה, שיגיד תודה שאני בכלל
באה!"
"הבטחת שתבואי, אל תעשי לי את זה, הבטחת..." אני מסכלת על צבי
ומגלגלת עיניים.
"טוב אמא, אני צריכה ללכת, ביי" וניתקתי "טוב נמאס לי מההורים
שלי! רוצה להחליף?"
"את לא ממש נחמדה לאמא שלך, אה? כאילו אפשר לתת טייפה כבוד, את
לא חושבת?"
"נו, מה לעשות לפעמים הם יכולים לשגע אותי"
"טוב, יש לך נקודה... גם אותי ההורים משגעים לפעמים..." הוא
נכנע.
"טוב, נראה לי שעדיף שאני אעלה עכשיו, אמא כועסת, אתה
יודע..."
"את רוצה להיפגש מתישהו?" הוא שאל בביישנות.
"הממ כן... בכיף!", "עכשיו אני גרה אצל אחותי לאיזה שבועיים,
אז אני אתן לך את הפלאפון שלי..."
"סבבה" הוא לקח דף קטן ורשם את המספר. פתחתי את הדלת, התנשקנו
לשלום ויצאתי.
הוא התניע, ונסע.
פסעתי לאט, בכבדות עליתי במדרגות, ופתחתי את הדלת בחוסר רצון.
אמא ישבה בסלון לבד, אבא לא נראה באופק, אמא הסתכלה על
הטלוויזיה הכבויה, בקושי שמה לב שאני נכנסתי. טרקתי את הדלת,
שתשים לב שנכנסתי.
"אה אניה הגיע הזמן... כמה זמן אני מחכה לך... איפה היית?
דאגתי!"
"התעכבתי..." היא התקרבה לנשק אותי, אבל אני התחמקתי... והלכתי
מהר לחדר, הורדתי את התיק, וחזרתי לסלון.
"נו? איפה הוא?"
"הוא הלך עם חברים שלו." היא עונה בעצבות.
"אז למה גררת אותי לכאן?? אוופ איתך!" חוזרת לחדר לוקחת את
התיק, מסתכלת במראה, בטעות, זאת הפעם הראשונה שהסתכלתי במראה,
ואהבתי מה שאני רואה, הרגשתי חזקה, הרגשתי שלמה. עזבתי את
החדר, בסערה, יריתי "אני הולכת לבית של מרינה, תגידי לאבא שילך
להזדיין, ושאני שונאת אותו!"
טרקתי את הדלת, משאירה את אמא עם רעש הטריקה.